אמו של ארתורו מתה בלידתו. אביו - תימהוני, מיזנטרופ ושונא נשים, שירש טירה וגם אינו צריך לעבוד לפרנסתו - שוהה רוב הזמן מחוץ לבית (האומנם במסעות הרפתקה מסתוריים?). ארתורו גדל כמעט לבדו, בכפר קטן שהוא אי, לא הרחק מנאפולי. הוא מדמיין את אמו שלא הכיר וסוגד לאביו.
כשארתורו בן 14, מביא אביו כלה - נערה פשוטה בת 16, נוצרייה אדוקה מנאפולי. רוב ימות השנה ממשיך האב להיעדר. הסיבוך ויחסי האהבה-שנאה בין ארתורו לאמו החורגת בת גילו הם אפוא בלתי נמנעים.
הרומן, שאלזה מורנטה פירסמה ב-1957 - 17 שנים לפני אלה תולדות - הוא אחד מספרי ההתבגרות הנפלאים שנכתבו אי פעם. הוא מביא את זכרונותיו של ארתורו לאחר שנים, ויש בו תערובת של נאיביות, הומור, רגש ופנטזיה. צמיחתו של ארתורו מחלומות נערוּת אל ההתפכחות מעמידה בספק את עצם הבגרוּת, שאינה אלא ילדוּת בסולם אחר. אביו הנערץ הוא בעצם ילד כמוהו, כפי שהיה, כפי שנשאר.אחת מגאוותי הראשונות היה שמי. מוקדם למדתי לדעת (נדמה לי שהוא סיפר לי על כך לראשונה), שארתורו הוא כוכב. האור המהיר והזורח ביותר בקבוצת "נוהג השור" בשמיים הצפוניים; וגם נודע לי שהיה זה שמו של מלך קדמוני, מנהיגה של עדת נאמנים, כולם גיבורים כמותו, ולפיכך נהג בהם כשווים לו, כאחים.
