וירג'יניה וולף החלה בכתיבת הממואר רישום של העבר בחודש אפריל 1939, כשהיתה בת חמישים ושבע. את חלקו האחרון כתבה שנה לאחר מכן, כארבעה חודשים לפני ששלחה יד בנפשה. בכתיבתו ביקשה לעצמה הפוגה מהתחייבויותיה המקצועיות ומפלט ממועקת ימי מלחמת העולם השנייה.
זהו ספר הזכרונות האוטוביוגרפי האחרון שלה, וככזה יש בו עניין מיוחד. כאן היא מעלה על הכתב את מחשבותיה העמוקות והאינטימיות ביותר. היא חוזרת לזכרונות המכוננים של ילדותה ומבקשת לברר באופן מעמיק את טיב יחסיה המורכבים עם אביה, אחיה ואחיותיה, וכיצד השפיע עליה האובדן העצום שחוותה עם מותן של דמויות מרכזיות בחייה - אמה, אחותה סטלה ואחיה האהוב תובי.
כתיבתה של וולף ברישום של העבר מתעלה לשיאים של צלילות ויופי. חיים בה בכפיפה אחת רובדי הזמן השונים של חייה, והעבר אותו היא מעלה אינו משמש כזיכרון בלבד, אלא כמקור נביעה מתחדש ואינסופי, הרוחש חיים עצמאיים ומוסיף לקלוח בערוצים משלו בעוצמה שלעיתים עזה בהרבה מחיי ההווה.
רישום של העבר מאפשר להביט עמוק לתוך נפשה של וירג´יניה וולף ולראות כיצד השתקפה בו בעיני עצמה הסופרת הנערצת והמרתקת ששינתה את פני הספרות לעד.
"בפרוזדור שבבית טאלנד היה ראי קטן. אני זוכרת שהיתה לו אצטבה ועליה מברשת. כשעמדתי על קצות האצבעות, יכולתי לראות בראי את פניי. כשהייתי בת שש או שבע, התחלתי להתבונן בקביעות בבבואתי שבראי. אבל עשיתי זאת רק כשהייתי בטוחה שאני עומדת שם לבדי. התביישתי במנהג הזה. תחושת אשמה חזקה היתה כרוכה בו, ונדמתה כטבועה בו מראשיתו. אבל ממה נבעה תחושת האשמה הזאת? סיבה ברורה אחת עולה בדעתי - ונסה ואני היינו מה שמכונה טומבויז, מפני ששיחקנו קריקט, העפלנו על סלעים, טיפסנו על עצים, ונחשבנו כמי שאינן מקפידות על לבושן וכן הלאה." (ע"מ 23)
