תרגום חדש, עדכני ונהדר לקלסיקה אבא ארך רגליים מאת ג'ין ובסטר, שיצא לאור בשנת 1912, תורגם לשפות רבות (בהן לעברית ב--1960, ב-1995 ובשנת 2000), עובד לתיאטרון ולקולנוע וכן לסדרת אנימה יפנית.
ג'רושה אבוט, בוגרת צעירה של בית יתומים, מקבלת באחד הימים הצעה מפתיעה: אדון נדיב יממן את לימודיה בקולג' ויכשיר אותה לקריירה של סופרת, בשני תנאים - שזהותו לא תיחשף, ושהיא תכתוב לו מדי חודש ותספר לו על עצמה. במכתביה לאבא ארך רגליים, הנדבן המסתורי והגבוה מאוד (זה הדבר היחיד שג'רושה יודעת עליו), היא מספרת בכישרון ובהומור משובב לב על הווי הקולג', על תקוותיה ועל חלומותיה, וגם על אהבתה הראשונה, עד הסוף המפתיע.
תעלומה, רומנטיקה, התבגרות והומור שנון - כולם נמצאים באבא ארך רגליים, בתרגום רענן של לי עברון, שהוסיפה לספר אחרית דבר מנקודת מבט פמיניסטית עכשווית.
יום רביעי הראשון בכל חודש היה יום איום ונורא – יום שמצפים לו באימה, סובלים בגבורה ושוכחים במהרה. צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך תלבושותיהם המשובצות, המעומלנות; ולכל התשעים ושבעה צריך היה להזכיר את נימוסיהם ולהורות להם שישיבו ב”כן, אדוני”, ו”לא, אדוני”, בכל פעם שאחד האדונים מחבר הנאמנים ידבר אליהם.
זה היה פרק זמן מעיק ומציק; וגֶ’רוּשָׁה אֶבּוֹט המסכנה, שהייתה המבוגרת ביתומי המוסד, היא שנשאה בעיקר הנטל. אבל כמו קודמיו, גם יום-רביעי-הראשון-בחודש המסוים הזה הזדחל אט-אט אל סיומו. אחרי שהכינה כריכים לאורחי המוסד נמלטה ג’רושה מהמטבח ועלתה למעלה להשלים את עבודתה הרגילה. תחום אחריותה המיוחד היה חדר ו’, שבו לָנו בשורת מיטות קטנות אחד-עשר זאטוטים בני ארבע עד שבע. ג’רושה אספה את בני חסותה, יישרה את בגדיהם המקומטים, ניגבה את אפיהם והובילה אותם בשורה מסודרת ומלאת רצון לעבר חדר האוכל כדי שייהנו מחצי שעה מבורכת בחברת לחם, חלב ולפתן שזיפים.
