קצה העולם

סבתא בישלה דייסה.

היא היתה נמוכת קומה, דמות זערורית ממש, לכן עמדה על שרפרף קטן כדי להגיע לשַיש. היא בחשה בסיר לא גדול ורטנה לעצמה וגידפה בכל פה, כמו בכל פעם שבישלה. "שאפּוֹל לתוך הסיר וייקח אותי השֶף," גנחה. "שיִקצצו אותי לקציצות, שיִסקלו אותי בכופתאות, שימָרקו אותי במרק צח..." מן השרפרף היתה לה נקודת מבט מצוינת על המטבח ועל הסלון הזעיר, ובגלל שעמדה ממש מול חלון המטבח השבור למחצה, שמעולם לא תוּקן, יכלה להשקיף גם על החצר הקטנה ועל מה שמאחוריה: שָׂדה גדול וריק שבקצהו שורה של עצי מחט. מאחורי העצים השתרע המדבר, גדול ועמום. מדֵי פעם עלו ממנו סופות אבק וכיסו את החצר ואת הבית. בלילה היו השמים בוהקים בבוהַק כתום מסתורי, וסבתא היתה מסתכלת למעלה ומצהירה בחגיגיות, "נעלמו הכוכבים. זה קצה העולם. זהו, אין יותר לאן ללכת. פה חייתי ופה אני אמות..." הסופות אמנם נטו לחזור על עצמן במחזוריוּת, אבל גם סבתא נהגה במחזוריות אדוקה, או באדיקות מחזורית, והיתה מפטירה את אותו משפט עצמו כל פעם מחדש. על אף המילים הקשות, היתה נלווית אליהן תמיד איזו נימה של שביעות רצון, כאילו אמרה: לא הצלחתם לסדר אותי. ציפיתי לזה, ידעתי שזה יבוא, הה הה!