חמישה שורדים

כאן ולא כאן. אדום ושחור. רגע אחד שם, וברגע הבא — איננו. פניה משתקפות בזכוכית. נעלמות באור הפנסים המתקרבים, שבות ומופיעות באפלת החוץ. ושוב נעלמות. החלון שמר את פניה לעצמו. טוב, שישמור. אבל הנה הן שוב — גם החלון לא רצה בהן.
בבואתה של רֶד בהתה בה, אבל הזכוכית והחושך לא דייקו וטישטשו את הפרטים. התווים העיקריים היו שם: הזוהר החיוור מדי של עורה, והעיניים הכחולות כהות, הרחוקות זו מזו, שלא היו שייכות רק לה. אתן כל כך דומות — הייתה שומעת לעיתים בעבר, פעמים רבות יותר משרצתה. ועכשיו לא רצתה לשמוע את זה כלל, ואפילו לא לחשוב על זה. אז היא הפנתה את מבטה מפניה, מפניהן, והתעלמה משתיהן. אבל קשה יותר להתעלם ממשהו דווקא כשמנסים.