"בשעה אחת בצוהריים יללות סירנה בישרו שהרכבת האחרונה עם היהודים יצאה מווינה, ובשעה שש בערב כל פעמוני הכנסיות צלצלו – סימן לכך שבאוסטריה כולה לא נשאר עוד ולוּ יהודי אחד".
ב-1922, שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון, רוקם הוגו בטאואר סאטירה אנטי-אנטישמית בעלילה נבואית-אלגורית, שהקדימה את המציאות ורלוונטית עד מאוד גם בימים שבהם היא רואה אור לראשונה בתרגום לעברית של חנן אלשטיין, שאף הוסיף לה אחרית דבר אקטואלית.
הרומן בוחן מה היה קורה אם עיר גדולה כמו וינה היתה נפטרת מכל יהודיה: המדינה נקלעת למשבר, הבנקים קורסים, בתי הכלבו שנהגו למכור את מיטב מרכולתם לנשות היהודים לא מצליחים לשרוד, אנשי הרוח עוזבים את אוסטריה. מי ייקח לידיו את ניהול המשבר, ובאיזו דרך יגיע לסיומו? האם היהודים יורשו לחזור לאוסטריה? האם ליאו ואהובתו יתאחדו מחדש?
חומה אנושית יחידה, מן האוניברסיטה עד בית הקפה "בֶּלָרִיָה", הקיפה את בניין הפרלמנט היפה, השלֵו והאצילי. נראָה כי וינה כולה התכנסה ביום זה של חודש יוני, בשעה עשר בטרם צוהריים, כדי להיות שם, במקום שבו נועד להתרחש אירוע היסטורי, שאיש לא היה יכול לחזות את השלכותיו. בורגנים ופועלים, גבירות ונשים פשוטות מקרב העם, נערים מתבגרים וקשישים, בחורות צעירות, ילדים קטנים, חולים בכיסאות גלגלים – הכול שצף בערבוביה, צעק, דיבר על פוליטיקה והזיע. ופעם אחר פעם נמצא איזה משולהב כלשהו, שלפתע פצח בנאומים אל קהל הסובבים אותו, ופעם אחר פעם רעמה הקריאה: "יהודים החוצה!"
