"אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים" - כך פותח עודד כרמלי את ספרו אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, שבו - בעודו תקוע על שרטון כדור הארץ - כרמלי בא חשבון עם הכוכבים שרימו ועם האנשים שלא באו להציל.
כותב עודד וולקשטיין, עורך הספר:
"אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא מתחולל במרחב האינסופי שבין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה, בין שירה לבין הוראות הכנה להתקנתו של יקום ראוי לשמו. אפשר לראות בספר הזה סיפור חניכה שלילי, פרי רוחו הגואה של מי שמסרב להסתגל למדי העבודה הלוחצים של האנושי ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח [...] באורח מפתיע, החיים משתברים ביתר חריפות מבעד למנסרה המצטללת של דחייתם: ככלות הכול, המספר הכלוא באי הבודד של אנושיותו, ומבקש לבנות חללית מחומרי הגלם הזמינים, אנוס לעשות שימוש תדיר בזיכרונותיו ובחלומותיו, לאלץ את דמעותיו לנצנץ ככוכבים. החללית לא נבנית, והחלום להפוך לאסטרונאוט גווע בלב הילד. אבל הספר הולך וצובר תאוצה, הולך ומתגבר; בנקודה מסוימת נדמה, שכמו סוסו של דון קישוט בפרגמנט המפורסם של קפקא, הוא משיל מעליו את מחברו – וטס. ואיך הוא טס, הבן זונה".
עודד כרמלי הוא עורך כתב העת הבה להבא והוצאת הבה לאור.
