יונה וולך (יוני 1944 – ספטמבר 1985) היתה משוררת ישראלית.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על יונה וולך:
יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו), והתגוררה ברחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה שנהרג במלחמת 1948, כאשר היתה בת ארבע.
היתמות מאב מגיל ארבע הותירה בוולך כעס על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל 15, ועל אמה, שהאדירה את גבורתו לכאורה. "פשוט שחטו אותו", נהגה וולך לומר בבוז, וצעקה על אמה: "כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך". לימים כתב ידידה, המשורר מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום, כי "מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם".
וולך נשרה מהלימודים בבית ספר תיכון חדש, הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים ועברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל 16.
בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב. בשנותיה האחרונות, שנים בהם חיתה בזוגיות עם יובל ריבלין, חזרה וולך לגור עם אמה, אותה סעדו השניים נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כעשרה שבועות לפניה).
בשנת 1964 פורסמו לראשונה שירים פרי עטה בכתב העת עכשיו בעריכת גבריאל מוקד. בהמשך התקרבה וולך למנחם פרי ולכתב העת שערך, סימן קריאה.
בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית חולים פסיכיאטרי וטופלה בין השאר ב-LSD. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר אם תלך למסע ם תלך למסע אל-אס-די.
ב-1982 התפרסם שירה של וולך תפילין, שעורר סערה ציבורית עזה. המשוררת זלדה, שהיתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.
המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו בסוף שנות השבעים של המאה העשרים מופע משיריה של וולך, בשם בציר טוב. וולך הצטרפה למופע וקראה בו שירים. ב-1982 יצא האלבום בציר טוב, אשר נחשב לאחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים.
מבחר מקיף ומייצג של שיריה ראה אור בספר תת הכרה נפתחת כמו מניפה, שראה אור בשנת 1992, לאחר מותה, בספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר, בעריכת הלית ישורון, היה לאחד מספרי השירה האהובים ביותר ונמכרים ביותר בארץ. הוא כולל את פסגות השירה של וולך מהספרים דברים, שני גנים, שירה, אור פרא, צורות ומופע. בשער האחרון של הספר מובאים 18 שירים שאחרי הספרים ומן העיזבון, שפורסמו בכתב העת חדרים.
וולך כתבה גם מחזות, שלא הועלו בחייה. אנדרטה של צרעת, מחזה אבוד מ-1968, הועלה במסגרת פסטיבל תל אביב לשירה 2019. עותק של מחזה בשם ולדימיר ושולמית נמצא בספריית התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
יצירתה ודמותה של וולך – בחייה ולאחר מותה - הציתו את דמיונם של יוצרות ויוצרים מתחומים שונים:
במהלך שנות התשעים של המאה העשרים העלו המוזיקאי ערן צור ואמנים נוספים מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום אתה חברה שלי. במופע שרה דנה אינטרנשיונל את שיר קדמשנתי ואת מאה אחוז גבר, ביצועים שהעניקו לשירים משמעות חדשה.
עוד רבים משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה על ידי אמנים שונים, בהם גידי גוב, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני, להקת רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי, גלי עטרי, רונה קינן, נינט טייב וקורין אלאל.
ב-1993 ראתה אור הביוגרפיה שלה, שכתב יגאל סרנה, שהלך בעקבותיה של המשוררת מילדותה בבית אמה בכפר אונו ומות אביה מיכאל במלחמה, דרך פריצתה בשנות השישים, החבורות הספרותיות, אשפוזיה ואהבותיה והתמודדותה עם מחלת הסרטן.
שום משורר או סופר ישראלי לא זכה לתיעוד טלוויזיוני-קולנועי כמו יונה וולך. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 עלו לאקרנים לא פחות משלושה סרטים על דמותה: בסרטו של יאיר קדר, 7 הסלילים של יונה וולך, שעלה לאקרנים בשנת 2012 בסדרת העברים, משולבות הקלטות מקוריות מראיון שקיימה עם וולך הלית ישורון בשבועות שלפני מותה. בראיון מדברת וולך, בין השאר, על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים.
שנה אחר כך הוקרן הסרט יונה וולך, של הבמאי חגי לוי, במסגרת סדרת המקוללים, ושנה אחר כך הסרט יונה של ניר ברגמן, ששם דגש על התקופה הירושלמית של חייה, שכללה כמה אשפוזים מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה.
על מעמדה האיקוני של וולך בתרבות העברית אפשר ללמוד גם מכך שעל עטיפת לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, שראה אור בשנת 2014 וכלל 1,135 ערכים של סופרים ומשוררים, מופיעה תמונה אחת: יונה וולך הצעירה בשחור-לבן.
המשוררת והחוקרת ד"ר שירה סתיו מציינת שלוש סיבות עיקריות לעיסוק החוזר בדמותה של וולך:
"הסיבה הראשונה היא שמדובר ביוצרת חד פעמית שפרצה דרך ליוצרים שבאו אחריה. היא מדגימה בשירה שלה חופש פעולה ואי ציות לשום גבול מקובל - לא לשוני, לא ציורי, לא תוכני ולא רעיוני. וולך גם מקורית מאוד, וכשקוראים אותה, יש תחושה שהיא לא למדה מאיש כיצד לכתוב; היא מבטאת ניסיון של אמנית שחוקרת את כל טווח האפשרויות שעומדות מולה, ואז מגדילה אותו, כמו בוראת יש מאין.
"הסיבה השנייה היא הפרסונה הציבורית שלה והמיתוס שצמח סביב דמותה. כמו שהשירה שלה מגלמת חופש, כך גם הדמות שלה, שצמחה בתוך ישראל קטנה ושמרנית מאוד ובתוך מקום כפרי וקרתני כמו כפר אונו בשנות החמישים של המאה העשרים, אבל וולך לא הניחה לזה להגביל את דרך החיים שלה. העניין יוצר היקסמות מתמדת בתוך החברה הישראלית, שהיא חברה שמאוד מדגישה משמעת וציות לתכתיבי המדינה - שירות בצבא, הקמת משפחה - כך שהחופש שוולך נטלה לעצמה תמיד יקסום ויבלוט בחברה כזאת.
"הסיבה השלישית קשורה בשתי הראשונות, והיא שהרבה יוצרים שפועלים היום 'גדלו' על יונה וולך – אם על השירה שלה ואם על המיתוס שנקשר בדמותה, או על שניהם. משהו בתעוזה ובחומרים שלה מדבר מאוד אל גיל הנעורים, וזו תקופה שבה דברים נחרתים בך לשארית חייך והופכים לחלק מן הזהות שלך".
בשנת 1981, כשהיתה בת 38, נודע לוולך כי חלתה בסרטן השד. בשנה הראשונה היא התעלמה מהמחלה (טענה שהיא מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, ממנה יצא, לדבריה, "חלב שחור"). כמעט שנה חלפה מהגילוי ועד שהסכימה להתאשפז ולעבור טיפול. היא נפטרה מהמחלה בגיל 41.
בקריית אונו נחנך בשנת 2012 גן פסלים על שם וולך, ובו גם ציטוטים משיריה.
