"טקסט שחורת את רישומו בנפש שעות רבות אחרי סיום הקריאה", כתב אודי בן סעדיה בוואלה על ספרה של המשוררת, המחזאית, הפרפורמרית ובמאית התיאטרון עמית זרקא, המתחקה בפרוזה שירית – או בשירה פרוזאית – רבת יופי אחר עקבות של טראומה בתוך תודעה שבורה וחבולה.
ספרה הצנום של זרקא, כתבה סיגל נאור במוסף הספרים של ישראל היום, "נכתב בלשון קרועה ושבורה, שנובעת לא רק מהטראומה, אלא גם מהמאמץ הכן והמפוכח לשרוד אותה דרך הדיבור. הלשון עצמה נדמית כפגועה, נושאת על גבה ניסיון לדבר את מה שלא ניתן להיאמר, לגשר בין אז לעכשיו, בין גוף לנפש, בין ילדות מופרת לבגרות מפורקת. הסיפור מציב במרכזו ילדה בת 7, שנאנסת יחד עם חברתה בידי אדם בשם דוד, שורד שואה, שמקבל גישה אליהן בידיעת ההורים. אבל יותר משהאירוע עומד במרכז, המספרת מבקשת לשרטט מציאות שלמה שהוקמה מראש על אותה קרקע פצועה, בילדות המוקדמת שלה".
אני מפילה כבר כמה ימים. איש רע באמת לקח לי את הרחם. אחר כך בא לכאן להילחם על התינוק. השתגע. הרביץ. אני בקור שיש רק לנשים שצָלקו להן אחד יותר מדי, קובעת הפלה פרטית מהירה. אף אחד לא סיפרתי. אבל מאיה חלמה ביום שלפני שמשהו רע, והתקשרה לתום שבא להציל אותי מהשיגעון האובססיבי של המפיק־זין הנלחם על חיי התינוק. לקח אותי לישון ביפו ובבוקר להפלה.
מאיה חיכתה לי ברופא והם החליפו. בסוף היום שׂמה אותי בתת דירה שלי, שהייתה פעם בית זונות של עניים ומתדפקים בה עד היום בגעגוע. נשקה לי והלכה.
