עלילותיה של בחורה ישראלית בת 32 המחפשת אחר האהבה בוונציה, אליה הגיעה עם תוכנית ברורה: להיות זונה בהתנדבות, בעיר המוכרת לה רק בתור תיירת. מעיר קטנה, חסרת ייחוד, היא הגיעה לוונציה לבדה עם מזוודה קטנה, חברים ספורים וציפיות גדולות, מוכנה לוותר על כל מה שהכירה.
חיי הגיבורה בעיר התעלות יצטלבו עם עיר מורכבת ולא יציבה, עומדת אך שוקעת – אולי כמוה – בנובלת הביכורים של אלרי כרמון, שהאפיזודות המגוונות בה מתלכדות לשיר הלל למושג האהבה ולחיים האורבניים כמפלט המושלם של האדם המודרני.
בגיל שלושים ושתיים שכרתי דירה כדי להיות זונה בהתנדבות. המקצוע העתיק בעולם חייב להתאים לעיר היפה בעולם, ועל פי הסיפורים, היו פה כמה רבעים כאלה. של זונות. אחד מהם בטח קרוב לבית שלו. כל הזונות היו מחכות לאבא, לסבא ולסבא רבא שלו, שיצאו בשעות קבועות לשתות קפה, אחר כך לעבודה, לתיאטרון הפינצ'ה, ולארוחת ערב. בין לבין, וגם בסוף היום פינו הגברים חלון זמן לתשוקה ולחילופי נוזלים לא ממוסדים, לליטופים ולריח דביק, משומש. הזונות, מסודרות להן בסמטאות, בשורות, שעונות, לא הפריעו להן המבטים מחבורות של זרים. אף אחת לא הובילה, הנהיגה, לא החזיקה דגל או פרח ביד. מבחר הוגן של זונות מחכה להם, כולן שוות. כולן בהתנדבות.
כמוני.
