בספר עיון חובק עולם, שראה אור ממש עם מותה, החוקרת האקזיסטנציאליסטית נינה רמון פותחת במסע ספרותי והגותי - אופטימי - על הנושא הקשה מכולם: מוות.
"עשרות אלפי ספרים נכתבו ועוד ייכתבו על המוות: ספרים מטבע עיוני, סיפורי או חווייתי־אישי — כולם עוסקים בשאלות דומות: מוות מול חיים, משמעות החיים, פחד מוות, התמודדות עם המוות והאַין, וכמובן שאלת השאלות 'למה?' למה, אם החיים מסתיימים כך במוות — לשם מה בכלל לחיות. בסופו של דבר, הסקרנות מן הסתם תהרוג את החתול, ואז הכל יתבהר ויתברר. אבל עד אז אפשר לעשות מעט סדר בשלל העמדות והגרסאות ולנסות להגיע לתשובה מושכלת".
נינה רמון הייתה אשת תרבות, פילוסופיה וספר, היא סיימה דוקטורט בגיל צעיר, למדה וחקרה באדיקות לצד ישעיהו ליבוביץ׳ ועיסוקיה הרבים הניבו שירים, סיפורים, מחזות וציורים.
קשה לדבר על המוות, ואנו נמנעים מלומר את המילה הזאת. אנו נמנעים מלנקוב בשם המפורש של מחלות סופניות כמו מחלת הסרטן. אנו משתמשים ביופימיזם: נפטר במקום מת. הכינוי מחלה קשה במקום סרטן; מכיוון שהמציאות גורמת לנו אי־נוחות. אנו מעדיפים להדחיק את הידיעה שאנו בני מוות, ומעדיפים לטמון את הראש בחול.
