ספר הפרוזה הראשון של המשורר והעורך דורי מנור הוא דיוקן אישי חשוף וגלוי־לב, המוביל את המחבר מתל אביב של ילדותו לפריז של עלומיו, ובחזרה אל ההווה. הוא משרטט בו את הרגעים שעיצבו את חייו כאדם צעיר ושינו אותם לבלי שוב: רגעים של חרדה ושל תשוקה, של היפעמות ושל אימה, ושל היפקחות קדחתנית אל העולם.
בכרוניקה מרתקת של התבגרות תרבותית וספרותית, שהיא גם התבגרות רגשית, מחשבתית ומינית, כותב מנור על ילדותו בתל אביב עם אם לוכדת־מרגלים ואב יקה־צבר, על שירי הערש הראשונים ששמע, על הצוהר אל העולם שנפתח בזכות הפופ הבריטי של שנות השמונים, על המורה לצרפתית בתיכון ששינתה את חייו, על הקריאה הראשונה בספר איוב, על גילוי ההומוסקסואליות, על ההתוודעות לשארל בודלר ולשירי החשיש והאופיום שלו, על התרגומים הראשונים והיצירות הראשונות, על שיחות הנפש עם דליה רביקוביץ ועם אברהם סוצקבר, על הפגישות הגורליות עם אלן גינזברג ועוד.
כשהייתי בן שש הפכתי לראשונה לילד "בעייתי". שעות הפרידה מהוריי בבית הספר היו לי סיוט מתמשך, והשעות הרבות שהיה עליי לבלות בבית עם אחי הגדול או עם המטפלת עד שהוריי יחזרו לפנות ערב מהעבודה היו לי קשות מנשוא. מעת שאמי או אבי אמרו לי בטלפון שהם יוצאים מהמשרד הביתה הייתי נעמד מלוא גובהי הזאטוטי במרפסת הסגורה ומשקיף ימינה ברחוב החד־סטרי הקטן לכיוון שממנו עתיד להתרגש עליי האסון. או ההצלה.
החרדה שפיתחתי — חרדת נטישה, כפי שאני יודע לקרוא לה כיום — שיתקה אותי לחלוטין. מילה גורלית אחת היא שליבתה אותה: "יתום". כשנה קודם לכן נתנו לי הוריי מילון מצויר לילדים, "מילוני" היה שמו, וכריכתו הייתה בצבע חרדל. אני לא זוכר אם פתחתי את המילון באמצעו או שקראתי בו על פי סדר האלפבית, אבל היטב זכור לי הרגע שבו נתקלתי בראשונה במילה "יתום", שעד אז לא שמעתי מימיי. דרך ההתוודעות למילה הזאת נודע לי סוד משפחתי שנשמר מפניי בקנאות: שאמי התייתמה מאמה בגיל תשע. עד אותו היום העלימו ממני את העובדה הזאת על כל השלכותיה, כולל העובדה שמי שחשבתי שהיא סבתי אינה אלא אשתו השנייה של סבי.
אבל בגלל המילון נודע לי דבר נוסף, עקרוני ומר אף מזה: דרך הגדרת המילה "יתום", שקראתי כבר בעצמי, התוודעתי לסופיותם של החיים: להיותי בן תמותה, להיות הוריי בני תמותה, להיות בני האדם כולם — ובתוכם, מתברר, גם אני — יצורים שבירים, מתכלים, בני־חלוף.
קריאה של מילה אחת, למדתי, די בה להפוך את חיי על פיהם.
