קנדיד או האופטימיות

נובלה סאטירית, אחת הטובות שנכתבו אי פעם, אשר לפני כל דיון במשמעויותיה היא קודם כל רומן קצר ושנון, לפעמים מצחיק עד דמעות, העוקב אחר קורותיו האבסורדיים של "נער שהטבע חננוֹ במזג ענוג מאין כמוהו": קנדיד התמים והאופטימי נאלץ להתמודד עם אסון אחר אסון בעולם אכזרי – נכפה עליו להצטרף לצבא, הוא מוּלקה, טובע בספינה, נבגד, נשדד, מופרד מאהובתו ומעוּנה על ידי האינקוויזיציה – ומתחיל לגלות שלא כל מה שקורה הוא תמיד לטובה.

הסופר והפילוסוף הצרפתי שנודע בשם העט ווֹלטֶר, מההוגים המרכזיים של הנאורות, תוקף בספר את השחיתות והצביעות שבדת, בשלטון, בפילוסופיה, במדע ואפילו באהבה הרומנטית. הוא דוחה את הטענה כי הרע הוא חלק מהקיום האנושי ושאנו חיים "בעולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים", ורואה בגישה זו (של הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ) תגובה אומללה לסבל האנושי.

קנדיד או האופטימיות תורגם לעברית כמה פעמים, כאן בתרגום החדש ביותר, של דורי מנור (2006), שזיכה אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

אייל דותן ציין בהארץ שג'ון אפדייק כלל את קנדיד ברשימת עשרת הספרים החשובים של האלף השני לספירה (לצד החטא ועונשו, מלחמה ושלום, התופת, יוליסס ועוד), וכתב:
מה שאני מעריך במיוחד ב"קנדיד" הוא היותו אחד הטקסטים היחידים במערב שמצליח להסתכל על הסבל והרוע האנושיים ללא שום העדפה גזעית, מעמדית, דתית או מגדרית. וולטר מציג עולם שבו אין אדם אחד - לא משנה אם אביון או עשיר, נוצרי או יהודי, גבר או אשה - שהגורל לא השביעו מרורים, שלא עבר שבעה מדורי גיהנום, שלא נרדף, נאנס, נתלה, בותר, רוקן מנכסיו, הוכה, הושפל עד עפר. לייצוג מרוכז זה של הסבל האנושי נועד תפקיד בניגוח התפיסות הפילוסופיות והמדעיות של הנאורות, המתיימרות לדעת עד תום את הקיים, ובקעקוע הדוגמות הכנסייתיות, המתיימרות לדעת מה טוב ומה רע, מי נידון לאבדון ומי לחיי נצח.