הגבר הלבן האחרון

בוקר אחד התעורר אנדֶרס, גבר לבן, וגילה שגון עורו הפך לחום כהה שאי אפשר להתכחש אליו. ההכרה הכתה בו בהדרגה, ואחר כך בפתאומיות, תחילה כתחושה, כששלח את ידו לטלפון, שאור הבוקר המוקדם מעוות את צבע זרועו, ואז בבהלה, כאמונה רגעית שמישהו נמצא איתו במיטה, זכר, כהה יותר, אבל הרעיון הזה, מפחיד ככל שהיה, לא היה אפשרי, והוא נרגע כשראה שהשני זז כשהוא זז, שהוא בעצם לא־אדם, לא אדם נפרד, אלא פשוט הוא, אנדרס, וכתוצאה מכך שטפה אותו ההקלה כמו גל, כי אם המחשבה שיש שם מישהו הייתה דמיונית בלבד, הרי ודאי המחשבה שצבעו השתנה גם היא מין תכסיס, אשליה אופטית או בדיה שנולדה באזור הביניים החלקלק שבין חלום לערות. אלא שבשלב זה הוא כבר החזיק את הטלפון בידיו והפך את המצלמה, וראה שהפנים המביטות בו אינן שלו כלל וכלל.