מערבה

בעיר שתפחה מרוב פליטים אבל בכל זאת שרר בה שלום בעיקרו של דבר, או מכל מקום עדיין לא הייתה נתונה במלחמה גלויה, צעיר פגש צעירה בְּכיתה ולא דיבר איתה. ימים רבים. שמו היה סעיד ושמה היה נדיה. לו היה זקן, לא זקן מלא אלא זיפים מטופחים בקפידה, והיא הייתה תמיד עטופה מקצות האצבעות ועד שקערורית הצוואר בגלימה שחורה גולשת. בימים ההם אנשים עדיין נהנו ממותרות של חופש בחירה, במידה זו או אחרת, ויכלו להתלבש ולעשות בשערם כרצונם, בגבולות מסוימים כמובן, ומשום כך הייתה משמעות לבחירה.

אולי מוזר הדבר שבערים התלויות על בלימה מעל תהום צעירים עדיין הולכים ללמוד — במקרה זה לשיעורי ערב בזהות תאגידית ומיתוג מוצרים — אבל זה המצב, בערים כמו בחיים, כי רק הרגע סתם התמזמזנו לנו בכל מיני סידורים ופתאום אנחנו מתים, והסוף שלנֶצח תלוי ועומד מעל לראשנו אינו שם קץ לכל התחלה ולכל אמצע ארעיים שלנו — עד לרגע שהסוף הוא הסוף.