בעידן של מסרונים, לייקים ופרצופונים, ארבע נשים מתגעגעות לדרך שבה היינו עושים את זה פעם ומגישות מונולוגים אל פרטנר דומם - משיבון אוטומטי. מרינה היא עורכת דין שנראית כמו סיפור הצלחה, אבל היא מתפרקת. שרה היא בת עשירים מפונקת, שלא מבינה מה הטעם בכל זה. ויויאנה נאלצת למכור את גופה ולהסתיר סוד קשה מעברה. וכרמלה? כרמלה מאושרת. היא עומדת למות.
הגיבורות של השאירו הודעה לאחר הצפצוף פורקות את המטען שלהן בדרך זהה, בלי שהן מכירות זו את זו - אבל תעתועי הגורל יובילו אותן זו אל זו, במסע שעומד לשנות הכל.
זהו ספרה השלישי של ארנצה פורטבלס, התגלית של עולם הספרות הגליסיאנית. ספרה הקודם, הישרדות, זכה בפרס
הקול של גליסיה.
מהיום שעזבת אני זוכרת רק שהתנגן לו שיר ברדיו. וששתיתי קפה. יותר מששתיתי אותו, ציירתי עיגולים של קצף בתוך הספל, תוך כדי בחישה מתמדת. הם נראו כמו שביל חלב זעיר. זה מה שאני זוכרת. ושהלכת.
אני משקרת. אני זוכרת גם שהצעתי לך קפה. למרות שאתה אף פעם לא שותה קפה. ובטח לא בימי ראשון. אני מניחה שזאת הייתה הבעיה. שמה שהצעתי לך לא היה מה שאתה ציפית לו. ואני זוכרת גם שראיתי את השכנה שלנו תולה כביסה בחצר. ואני זוכרת שחשבתי שהיא מטומטמת, שהולך לרדת גשם. קפה, חזרתי בקול שקט, מרגישה קטנה. קטנה כמו חלק זעיר באותה גלקסיה של קפה שהמשכתי לצייר, בקצב, חוזרת על התנועות המעגליות של הכפית בתוך הספל. אני הייתי קטנה, והמזוודה שלך ענקית. נכנסו בה כל החפצים שלך. בגדים. ספרים. תקליטורים. שבע שנים של חיים דחוסות במזוודה אפורה גדולה. זאת שלא השתמשנו בה מעולם, כי כשהיא הייתה מלאה גם אתה וגם אני לא יכולנו לסחוב אותה.
