הרג קומנדטורה

היום כשהתעוררתי מתנומה, האיש בלי־פָּנים היה שם לפניי. הוא ישב על כיסא מול הספה שישנתי עליה ונעץ בי זוג עיניים דמיוניות מתוך פנים שלא היו.  האיש היה גבוה ולבוש כפי שראיתיו בפעם האחרונה. פניו־שלא־היו־פנים נחבאו למחצה מאחורי כובע שחור רחב שוליים, והוא עטה מעיל ארוך כהה בה במידה. "באתי כדי שתוכל לצייר את הדיוקן שלי," אמר האיש בלי־פָּנים אחרי שווידא שאני ער לגמרי. קולו היה נמוך, נטול גוון, שטוח. "הבטחת לצייר. זוכר?" "כן, אני זוכר. אבל לא יכולתי לצייר אז כי לא היה לי נייר," אמרתי. גם קולי היה נטול גוון ושטוח. "אז כדי לפצות על כך נתתי לך קמע פינגווין קטן." "כן, הבאתי אותו איתי," הוא אמר והושיט את ידו הימנית. בידו — שהיתה ארוכה להפליא — הוא אחז פינגווין פלסטיק קטן, מאלה שרואים תלויים על רצועות של טלפונים ניידים כמין קמע למזל טוב. הוא שמט את הפינגווין על שולחן הזכוכית בסלון, וזה נחת עליו בנקישה קלה.