תרגום חדש ורענן של כלת פרס ישראל בתרגום, נילי מירסקי, לאחד הרומנים הרוסיים הגדולים בכל הזמנים – "גיבור דורנו" מאת מיכאיל לרמונטוב.
נילי מירסקי על הספר: "במרכז "גיבור דורנו", הרומן היחיד שכתב לרמונטוב, מענקי השירה הרוסית, הוא העמיד מעין דיוקן עצמי: פֶּצ'וֹרין הוא "גבר פטאלי" אפוף חידה, ציני, אדיש, שׂבע תענוגות, המפיג את שעמומו באהבהבים ובהרפתקאות. אך למרות האגוצנטריות של פֶּצ'וֹרין (המוצגת מתוך חדירה דקה לנבכי עולמו הפנימי המפותל), בוחר הסופר לצייר מבעד לעיניו של זה דווקא, ובמבט אירוני, תמונה רבגונית של החברה, וזאת בלי לוותר פה ושם על התבוננות אירונית לא פחות גם בדמותו של הגיבור עצמו. מורכבות זו של הרומן היא מן הסתם הסיבה לכך שג'יימס ג'ויס, בעודו שוקד על ספרו האוטוביוגרפי הלא גמור, Stephen Hero (שלימים התגלגל ב"דיוקנו של האמן כאיש צעיר"), התייחס אליו כך: "מכל הספרים המוּכרים לי, היחיד הדומה לספרי הוא 'גיבור דורנו' של לרמונטוב."
ההקדמה היא מה שפותח כל ספר, ובה-בעת היא גם מה שחותם אותו. היא נועדה להסביר את מטרת היצירה, או להצדיק אותה, או להשיב דבר למבקריה. אך הקורא אינו מתעניין בדרך כלל לא במטרה המוסרית ולא בהתקפות שבכתבי העת, ועל כן אין הוא טורח לקרוא הקדמות. וחבל שכך, בייחוד אצלנו. קהל הקוראים שלנו עודנו בוסרי ותמים כל כך, שייבָּצר ממנו לפענח מָשָׁל אם לא ימצָא מוסר השכל בסופו. הוא לא יבין הלצה, לא יקלוט אירוניה. בקיצור, חינוכו פגום. הוא עוד לא למד כי בחברה מהוגנת ובספר מהוגן אין מקום לגידופים מפורשים, וכי התרבות בת זמננו שיכללה נשק חד יותר, כמעט סמוי מן העין, ואף על פי כן קטלני, אשר בכסות החנופה יַכּה מכה ניצחת. הקהל שלנו משול לאותו בן כפר, שבעודו מצותת לשיחה בין שני דיפלומטים, שגרירי מלכויות עוינות, הוא משוכנע שכל אחד מהם מרמה את שולחיו למען הידידות הענוגה הפורחת ביניהם.
