אנדריי פלטונוב, מענקי הפרוזה שקמו לספרות הרוסית במחצית הראשונה של המאה העשרים, משרטט תמונות מדויקות להדהים של חיי אזרחים פשוטים ברוסיה שאחרי המהפכה הסובייטית ומלחמת האזרחים.
כאב וגעגוע, פחד ופרצי אומץ קצרים, רצון לאהבה מול צורך בחישול לנוכח המציאות הקשה – כל אלה הופכים את קובץ הסיפורים הזה לאחת מיצירות המופת של הספרות הרוסית המודרנית.
תרגמה מרוסית והוסיפה הערות ודברים בשולי הספר: נילי מירסקי.
"כל יום הקיץ הארוך של חייו היה הילד בן השבע עסוק בעבודתו: הוא טיפל בשני האחים שלו, שהיו קטנים עוד יותר ממנו. עם האחות הכי קטנה התעסקה עדיין אמא, והבכור בן השבע כאילו נח ממנה לעת עתה. אבל הוא ידע שעוד מעט יעבירו אליו גם את האחות, מפני שהבטן של אמא התחילה שוב להתרומם, אף כי לבן שלה אמרה שזה מהאוכל. אבא ואמא של סמיון פונומריוב בן השבע היו אנשים טובים, ובגלל זה הייתה אמא יולדת כל הזמן; רק גמרה להיניק ילד אחד, וכבר הרתה את אחיו".
