הטירה, רומן בלתי גמור של פרנץ קפקא, מגדולי הסופרים במאה העשרים, מגולל את סיפורו של ק', אשר מגיע אל כפר השוכן בתחומה של טירה כדי לשמש בו כמודד קרקעות. שוב ושוב מנסה ק' להבקיע דרך אל הטירה ולקבל אישור והכרה במעמדו, אולם לשווא: אף שהשתדלויותיו ומאמציו גוברים, לא עולה בידו להשיג את מבוקשו. הוא פוגש דמויות רבות, אשר אף לא אחת מהן מבינה את ק', והוא מצדו לא מבין אותן ואת תפקידן.
ק. חווה את תלאות הביורוקרטיה, ובעודו מנסה להבהיר את מעמדו בכפר אליו זומן על ידי הרשויות הבלתי נגישות, הוא עובר חוויות אשר מביאות אותו לשפל המדרגה. ככל שנפרשים תיאורי ניסיונותיו - כך מתרקמת תמונת עולמו הזר והבלתי מובן של הרומן, תמונה המושתתת, עם זאת, על היגיון חמור מאין כמותו.
זהו הרומן האחרון של קפקא, שראה אור בשנת 1926, שנתיים לאחר מותו, והוא מוגש עכשיו בתרגום חדש ועדכני לעברית - תרגומה האחרון של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי, אשר הלכה לעולמה במהלך מלאכת התרגום של ספר זה. רן הכהן תירגם את שני הפרקים האחרונים והשלים את מלאכתה.
ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.
אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם. אך כעבור זמן־מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."
