ישראלית ברילוקיישן בארצות הברית, הנחושה להשאיר את העבר מאחוריה ולחפש את מקומה בעבודה ובחיים חדשים, מפתחת יחסים יוצאי דופן עם אחד מעמיתיה לעבודה, נוסעת איתו למסעות ציד בארץ המושלגת ונשאבת לעולם של אלימות מתכתית וחושניות אפלה.
ככל שמעמדה המקצועי וביטחונה הפנימי מתערערים, מסעות הציד עם הקולגה הופכים למקום היציב היחיד בחייה של הגיבורה. היחסים בין השניים הולכים ונטענים במתח, שמגיע לשיאו המפתיע בסוף הרומן הראשון של המשוררת והסופרת תהילה חכימי - מחברת חֶבְרָה, הרומן הגרפי במים וספר השירה מחר נעבוד, כלת פרס ברנשטיין לשנת 2015 ופרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2018.
לרומן יריתי באמריקה פנים רבות: הוא עוסק בחיי העבודה ובדינמיקה משרדית תועלתנית, שבה נשים משלמות מחיר כפול; הוא תוהה האם ניתן באמת להשתחרר מציפיות ומכבלים חברתיים; הוא גם ספר מותח ואפל שנוגע באלימות שקיימת בחברה הישראלית, בחברה האמריקאית, ואולי אף בנפשו של כל אדם.
בפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ. היינו בחוץ כבר כמה זמן, כנראה כמה שעות. הירייה הראשונה פגעה בעץ, אבל זו שאחריה שרקה בין העלים. מיד אחר כך חדלתי, החיה ברחה, ומסביב נפלה דממה.
כשהרמתי את הראש מהכוונת, שמתי לב שדייוויד והאחרים עומדים ומסתכלים עלי, והובכתי. השארתי אותם לעמוד שם והתקרבתי אל העץ. חיפשתי את הקליע אבל לא מצאתי אותו. נראה שהוא נבלע עמוק בגזע העץ. ריח האדמה היה חזק, וגבר על ריחו של אבק השריפה שהתפוגג כלא היה. נשארתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, ליד העץ.
עזבנו את המשרד מוקדם באותו יום, קצת אחרי ארוחת הצהריים. בבוקר נערכה שיחת ועידה מוזרה עם המנהלים מישראל. הם שידרו מסרים סותרים ומבלבלים, והשיחה השאירה את כולם באי־שקט.
