סיפור המבוסס על אירועים אמיתיים ומסופר מנקודת מבטו של אמריגו, ילד בן שבע, שאמו מחליטה להציל אותו מהרעב והעוני השוררים בנאפולי לאחר מלחמת העולם השנייה, ושולחת אותו ב-1946 ב"רכבת הילדים" – מבצע שבו נשלחו ילדים עניים מדרום איטליה להתארח אצל משפחות בצפון המדינה, על מנת להקל עליהם את החורף הקשה.
המסע צפונה מציב את אמריגו בין שני עולמות שביניהם ימשיך לנוע כל חייו. הוא מתוודע למשפחתו המאמצת בעיר מודנה, רואה כיצד חיים אנשים שנולדו לגורל מיטיב מגורלו, ומגלה ארץ מצולקת ממלחמה אך מלאת תקווה. הילד מנאפולי עוקב אחר חייו של אמריגו כילד וכמבוגר, וחושף את השפעתו של המסע על חייו, ואת הדרך שבה השהות בצפון עיצבה את זהותו ואישיותו. את הלשון המיוחדת של הספר, ואופן הביטוי הייחודי של אמריגו, הפליאה לתרגם מאיטלקית שירלי פינצי לב.
ספרה של ויולה ארדונה, השואל שאלות מהותיות על בחירה וגורל, נתינה והקרבה, פערים חברתיים וכלכליים, משפחה ואהבה, תורגם ליותר משלושים שפות ומעובד לסרט.
אמא שלי מקָדימה ואני מאחורה. אמא שלי הולכת מהר בסמטאות של הרובע הספרדי: על כל צעד שלה — שניים שלי. אני מסתכל בנעלי האנשים. נעל בריאה ושלמה: נקודה, נעל מחוררת: יורדת לי נקודה. בלי נעליים: אפס נקודות. נעליים חדשות: עיטור כוכב. לי לא היו נעליים משלי אף פעם, אני נועל נעליים של אחרים והן תמיד מכאיבות לי. אמא שלי אומרת שאני הולך עקום. זאת לא אשמתי. אלה נעליים של אחרים. הן קיבלו את הצורה של כפות הרגליים של מי שנעלו אותן לפנַי. הן קיבלו את ההרגלים שלהם, הן הלכו ברחובות אחרים, שיחקו במשחקים אחרים. מה הן יודעות כשהן מגיעות אלי על איך אני הולך ולאן אני רוצה ללכת? הן צריכות להתרגל לאט־לאט, אבל בינתיים כפות הרגליים גדלות, הנעליים נעשות קטנות, ואנחנו חוזרים להתחלה.
