"במזל סרטן" עוקב אחר תשעה חודשי חייו האחרונים של יורגן ניראד, מרגע שהתבשר שחלה בלוקמיה חריפה, בשלהי מרץ 2000, ועד יום מותו בדצמבר של אותה השנה. בתחילת המסע הוא מחליט לבחור איך ימות: הוא יעפיל על פסגת הר מושלג ויקפא למוות בדממה. אבל לאחר שהוא מודיע לבת זוגו שנותרו לו חודשיים-שלושה לחיות ושהוא מבקש להתאבד, היא מתחננת לפניו שלא יעשה זאת, ומשכנעת אותו לקבל טיפול רפואי שאולי יציל את חייו.
בשני קולות - פרק שלה, פרק שלו לסירוגין - החליטה אילנה המרמן, כעבור שש-עשרה שנה, לספר מחדש את סיפור גסיסתו ומותו של בעלה יורגן ניראד, ואת סיפורה שלה, לצדו: לא עוד שני סיפורים עוקבים, כי אם סיפור אחד של שני אנשים שאינם רוצים להיפרד. כך נולדה המהדורה המחודשת של הספר המצליח "במזל סרטן - מסע לבלי שוב".
חייו של יורגן ניראד לא ניצלים בתום מסע של טיפולים רפואיים, בהם השתלת מוח עצם. בפרקים שלו בספר הוא מספר את הטלטלות והייסורים, את רגעי התקווה והייאוש, את מחשבותיו האחרונות - ועושה זאת בפיכחון חד עד כאב. פרקיה של אילנה המרמן, הרוויים מועקה ואימה, מספרים גם את התלאות שעוברים בני משפחותיהם של חולים סופניים: לא רק עם השבר האישי בחייהם עליהם להתמודד, אלא גם עם מערכת רפואית מסורבלת, קרה וחסרת אונים לעתים, שכושלת בהתמודדותה עמם ועם יקיריהם הנוטים למות.
"במזל סרטן" הוא יצירת מופת של ספרות דוקומנטרית מקורית, שנוגעת בעצבים החשופים של הקיום האנושי אל מול שבריריותו, וכתובה באופן מדויק ונוקב. זהו כתב של חשבון נפש, שעוסק ביושר ובאומץ בדילמות הרות גורל בחייו של כל אדם בעידן המודרני - השעבוד לכבלי הרצון לחיות בכל מחיר, והניסיון להשתחרר מהם.
"יום חמישי, העשרים ושלושה במארס 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על המוות, בכל פעם שנדמָה לי שאני חוֹוה אותו - ולא את המוות של מישהו אחר דווקא, אלא את המוות שלי, את האיִן שלי, והייתי צורחת אז לפעמים באמצע הלילה, שאז היא היתה ננעצת בי תמיד, המחשבה הזאת, תמיד בחושך - עכשיו הלפיתה הזאת לופתת אותי בָּאור, באורה הרך והאינטימי של מנורת קריאה בחדר שחלונו נשקף אל אגם ואנזֶה בברלין, ואני יודעת תיכף ומיד שעכשיו זה באמת, זה קורה לי באמת, המוות באמת פה, אבל עכשיו אני לא צורחת, לא יכולה לצרוח, בשום אופן לא, אני מאובנת, לא יכולה לזוז, לא לחבק, לא לבכות, לא לשאול, לא כלום."
