הציפור הצהובה שרה

חום רוחש אופף את החלל הדחוס של עליית הגג באסם, ששטחה הוא שלושה על ארבעה צעדים לכל היותר. הקרשים ממוסמרים בגסות ורופפים, והקורות מונחות בשיפועים חדים שיוצרים מקום נמוך המאפשר לרוזה לעמוד אך ורק במרכז. קורי משי מעטרים את הפינות, ורסיסים דקיקים של אור שמש זולגים בין החרכים. מלבדם שוררת חשיכה.

רוזה כורעת ברך, משטיחה גוש חציר צפוף כדי שמִִרְיָם תוכל לשכב עליו. היא ממקמת אותה ליד הקיר מול הסולם ואז מכסה אותה בעוד חציר. רוזה מכינה מקום לעצמה מול בתה בזווית שתאפשר לה לפקוח עין על הדלת. ליבה ממשיך להלום בחזה.

לפני פחות משעה קריסטינה, אשתו של הנריק, שעטה פנימה כדי לדחוק לפינה תרנגולת וגילתה אותן שפופות מאחורי עגלת חציר. רוזה כבשה השתנקות מבוהלת והידקה את אחיזתה במרים. עיניה של קריסטינה נדדו אל הקיר העמוס כלי עבודה — מריות ומעדרים, אתי חפירה, קלשון — ואז היא נסוגה לאיטה. כעבור כמה רגעים הנריק נכנס פנימה. פניו היו טרודות עד מאוד, אבל בכל אחת מידיו היו מונחים שני תפוחי אדמה.

"יש לנו ילדים משלנו. יהרגו את כולנו."