האחרון, כשמו כן הוא - הרומן הרביעי של תמר גלבץ, שאת כתיבתו הספיקה להשלים ממש לפני מותה, מתוך ידיעה שזה הספר האחרון שתכתוב.
"זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי", כותבת גלבץ בפתיחת הספר. מצד אחד, לפנינו סיפור של אהבה גדולה, בלתי צפויה, מערבולת של רגשות סוערים, "רק אהבה, ענן של אהבה, שמיכת פוך של אהבה... אהבה בלי שום מסביב", ומצד שני, סיפור המאבק בשובה של המחלה מתוך תשוקה אדירה לחיים, גם כאשר הם מציבים אתגרים קשים במיוחד, והתמודדות פקוחת עיניים עם מה שממתין מעבר להם.
זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי הזה שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט.
אף פעם לא היינו זוג כזה שמעורר קנאה ברחוב, למן ההתחלה נדף מאיתנו אד של חמצמצות ואי שביעות רצון. אפילו כשעוד היינו שני בלונים מעופפים בשמיים מרוב אהבה. מעניין למה. למה לא היינו מאלה שכל הרחוב מסתכל עליהם כשהם יד ביד מתנשקים בעדינות. אצלנו זה היה או תשוקה עזה או פרצוף תחת. וברוח דיכוטומית זו חגגנו את יום הולדתו שהיה הדייט הפורמלי הראשון, שהיה גם מסיבת סילבסטר, שהייתה גם יום הולדתו.
