ביצירתה הראשונה בפרוזה, מגוללת המשוררת, האמנית והפסיכולוגית אביביה רז חיים שלמים - חייה של אישה שידעה כבר בנעוריה אהבה גדולה, ולאחר שבן זוגה הלך לעולמו היא משתדלת בכל כוחה לפלס לעצמה חיים עצמאיים.
הרומן עוקב אחר חייה וגורלה של אישה אחת, אך נע בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה שונים בתכלית - בין ריאליזם לסוריאליזם, בין יומן לממואר, ובעיקר בין כתיבה חשופה ושבורת לב שעוקבת מקרוב אחר נפש של נערה רומנטית ושאפתנית בשנות החמישים של המאה הקודמת, לכתיבה בעלת עומק ופרספקטיבה של אישה במיטב שנותיה.
חלק ניכר מהעלילה מתרחש סביב קהילת המשוררים והאמנים התל אביבית של שלהי המאה העשרים. הפרספקטיבה הרחבה של הרומן מאפשרת לגלות מחדש גם את ההקשר החברתי והמגדרי שבו גיבורת הספר נאבקה על עצמאותה, ולהבין עד כמה המהפכה הפמיניסטית של שבעים השנים האחרונות הייתה רצופה במבחנים קשים, מהמורות וכאבים.
אני יודעת ולא יכולה להאמין שאלך ואעלם ואתפוגג ואתמזג ולא מבינה למה הייתי שמחה כל כך כשחזרתי בלילה מהדירה של הגר אחרי שגבי התאבד. היה שם חשוך כל כך, וקווי המתאר של הרהיטים הישנים עם כל הבדים ההודים היו מעורפלים כל כך, וגם דמויות האנשים שישבו סביב השולחן במרכז החדר היו מטושטשים, כמו צללים. ישבו שם רפי ואן, שתמיד אמרו עליה שהיא יפה, ורפי כל כך אהב אותה, ואפילו היה איזה זמן שגבי חי איתה ועם הגר. נדהמתי לגלות שהיא הרבה פחות רזה ממה שדמיינתי כי תמיד חשבתי שמי שאומרים עליה שהיא יפה צריכה להיות רזה מאוד, והיה לי נעים להרגיש שאפשר לאכול כמה שרוצים ולהיות עגולה וגם יפה. היה שם עוד חבר שלהם שכמו הגר חזר בתשובה וכמו אייל למד בישיבה. הם ישבו במרכז החדר סביב שולחן נמוך וקראו לי להצטרף אליהם. אצבעותיהם היו מונחות על כוס שנעה על לוח שהיו כתובות עליו אותיות, והם ניסו ליצור קשר עם גבי. הם צחקו כי האותיות שהכוס נעה עליהן הצטרפו לתשובות מבולבלות לגמרי. גבי, חשבתי לעצמי, תמיד היית מבולבל כזה, אבל מאיפה כל שגיאות הכתיב האלה? מה, כבר שכחת איך כותבים? אבל כשהצטרפתי הכוס התחילה לרוץ חופשי־חופשי ולרקוד במין שמחה כזאת, וחזרה על הכינוי האינטימי שלי שאברהמ'לה היה משתמש בו רק כשהיינו לבד, הוא ואני, ולכן אני לא רוצה לחזור עליו ולכתוב אותו כאן. והוא חזר וחזר על הכינוי הזה יחד עם המילה אהבה בריצה ובשמחה.
