"ברגע הקשה והחזק ביותר, בעיני, בספרו החדש של אריאל הירשפלד, רישומים של התגלות, הוא מתבונן בכף היד של אמו חודשים לפני מותה; ואז, במהלך ההתבוננות הממושכת הזאת, המשתהה, בכף היד של האם, מתגלים לפתע, למתבונן עצמו ולקורא, כל החומרה והכאב שבחיים ובזיקנתם - כתב דרור משעני ברשימה שהתפרסמה בהארץ במאי 2006, שבה הביא קטעים משיחה עם מבקר התרבות והספרות, המסאי וחוקר הספרות העברית, אריאל הירשפלד.
שישים יום לאחר מות אשתו, הסופרת בתיה גור, התחיל הירשפלד לכתוב את הדפים שהפכו לבסוף לספרו האישי ביותר, בו הוא מעלה מתוך האבל רגעי חיים מרוכזים, התגלויות של אימה, אהבה, אובדן ולידה, שמתוכן עולה התמודדות עם הבלתי ניתן לביטוי שעוטף את הכל - עם המוות.
אריאל הירשפלד, כפי שהוא מתגלה בספרו הרביעי, רישומים של התגלות, הוא בראש וראשונה סופר היודע ואוהב לספר סיפור, ולתזמר עוצמות רגשיות, להט חושני והעזה אינטלקטואלית לפרוזה צלולה וטעונה. בין סיפורי ילדותו, בגרותו ואהבתו, משובצים בספר גם שירים ומסות קצרות, וכל אלה מצטרפים יחד לדיוקן עצמי מרתק, לשרטוטה של תמונת עולם מפתיעה במקוריותה, ולסיפורה של אהבה גדולה.
בילדותי חיי שלי לא היו חיים. נשמתי ואכלתי וישנתי ככולם, ובכל זאת חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים. לא הייתה זו תחושה של רגע או חוויה של דיכאון אלא תחושה מתמדת שהחלה בימי הילדות וכבר בתקופת הנעורים הפכה לידיעה ולא היה ממנה מוצא. ברבות השנים הפכה הידיעה הזאת, המלווה בתחושה של ריחוק ובדידות, להוויה שלמה שהייתי שרוי בה כגרעין בציפה, ולא היה בה עוד מן הנֶכֶר המר שהיה בה פעם, ואני הולך ועובד בה וחי לכאורה ככל אדם, אבל היא לא הפכה דקה יותר או מוחשית פחות.
