ד"ר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיות על שאול טשרניחובסקי ועל יהודה עמיחי, בביוגרפיה מקיפה ויסודית על אחד מגדולי הסופרים הישראלים, יעקב שבתאי.
כותב עורך הספר, אריאל הירשפלד:
יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, שזכרון דברים וסוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה.
הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.
הביוגרפיה של יעקב שבתאי, המוגשת בזאת לקוראים, היא השלישית שכתבתי על סופר עברי. הבחירה לכתוב את הראשונה על שאול טשרניחובסקי הייתה לגבי מובנת מאליה: טשרניחובסקי, יחד עם ביאליק, הוא אב מייסד של הספרות העברית החדשה, בעקבות ספרות ההשכלה ושירת חיבת ציון, ואין כמוהו ראוי שתיכתב מסכת חייו ויצירתו בהיקף גדול ובהעמקה. הכתיבה על יהודה עמיחי הייתה כרוכה כבר יותר בשאלות שונות, אבל הקשר שלי אל שירתו היה חזק וינק משנות נעורים מוקדמות. כאשר התעצב עולמי כקורא שירה ואוהבה, היה עמיחי הבולט במשוררי 'השירה הצעירה', 'דור המדינה' שצמח אחרי שירתם הגדולה של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, עם יוכבד בת־מרים, עזרא זוסמן ואחרים; לא במקומם, גם אם הדור הזה דימה לדחוק את רגלי קודמיו. הבחירה לכתוב ביוגרפיה של יעקב שבתאי הייתה עוד פחות ברורה מאליה ועוררה לבטים מסוגים שונים. אהבתי את סיפורי הדוד פרץ ממריא, וכשיצאו זכרון דברים וסוף דבר עמדתי על החידוש והייחוד במבנה הסיפר שלהם. אולי גם התאבלתי עם שבתאי על מות עולם החלומות של הציונות הישנה בעיצובה הסוציאליסטי־החלוצי בשנות היישוב ובעשורים הראשונים למדינה, אם כי אינני בטוח כיום שאז חשבתי על יצירותיו במושגים האלה. את גוויעת העולם ההוא חשתי יותר ברקעי הקיבוצי, שהכרתיו בילדותי ובנעורי ולעת־מה גם בבגרות, ולא בהקשר החיים בשכונות תל אביב הישנות ששבתאי נותר מחובר אליהן בנפשו עד מוות ומילים אחרונות.
