"כשאני קורא את נירה עוזרד", כותב אלי הירש, עורך קובץ הסיפורים מה יש לך את? "יש לי הרגשה שמתוך המילים מתהווה גוף, כי רק גוף, גוף חי, יכול לעשות את זה – לגלם ברקמה אחת צער ותאוות חיים. לעיתים קרובות נדמה שזהו גופה של גיבורת הסיפור שמדבר אלינו מבעד למילים – על כאביו, גאוותו, הפחד שלו להיחשף והרצון שלו להישמע".
מגב הספר:
הסיפורים של נירה קמחי עוזרד מתיכים יחד כאב ישן, מופנם, כזה שאין לו מילים, עם תאוות חיים עקשנית ומתריסה. חלק מגיבורות הסיפורים הן מהגרות מארגנטינה לישראל — נשים, נערות, ילדות — שצערן הוא על פי רוב צער של עקירה, של חיים בעולם חדש ובלתי מובן, עולם שאיבד את טעמו. לקשיי ההגירה מצטרפים כאבי התבגרות, נישואים כפויים או נטישה. אך מכיוון שאין לכאב מילים מובנות מאליהן, מכיוון שהמילים נקרעות בין שפות שונות — ספרדית, עברית, שפת הנפש ושפת הגוף —הגיבורות נאלצות להתכנס פנימה, או להפך, לנסוע הרחק, להמיר צער לשמחה ושתיקה לריקוד, שגרה של בדידות לאהבה גדולה. בדרך הן גם הופכות לספרות: משתוקקת, מדוייקת וטעונה.
על העטיפה: "אישה במדרגות", קובי שחר
אחרי שכתבת הרגשת שכבה דקה של משהו דביק מכסה את כל הגוף ובעיקר את העפעפיים. הצלחת לפקוח את העיניים לחריר צר תוך הרמת סנטר, וככה נהגת כל הדרך חזרה. בבתי השחי הרגשת דביקות וניסית מדי פעם להרים את הזרועות כדי לחלץ את עצמך מעצמך.
כבר כמה ימים שאת עם הדבק הזה. אף אחד לא העיר לך על הסדקים הצרים בעיניים. אם היו מעירים לך היית משתדלת לפקוח אותן קצת יותר.
