ג'ונסון 38

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?

נכון שאם יש מישהו שראוי היה שישא בעול הזה, עול העלאת הדברים על הכתב, הרי זה דווקא הוא, ג'ונסון, כי כל הדברים התחילו לקרות בגללו — בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין; כן, הכל התחיל להתגלגל מיד אחרי ניסיונו המגוחך להסוות במתק שפתיים ובתנועות ידיים מופרזות את תוכנית הרפאים שלו להשתלט על הגג ולאכלס אותו בעודף מתגוררים. כך התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין, ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי שום דבר לא היה משתנה, ושום סיפור לא היה חייב למצוא לעצמו מספר. אם כן ברור איפה יש להתחיל. ביום שבו ג'ונסון נקש אצלי בדלת — איש עגול פנים, משקפיים במסגרת זהב לעיניו, לבוש בחולצה הסינתטית המשובצת שהוא נתון בה תמיד, חורף־קיץ, וחיתוך הדיבור שבפיו כשל מוכתר הכפר לשעבר, אף שלא הוכתר ולא היה שום כפר. וכך אמר: "יהלום, אפשר להיכנס רגע?"