שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב-1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד.
המפגש בין השלושה מתגלה כגורלי. כשהם מסיימים את הלימודים מתברר כי גולד מיטיב לנגן אפילו מהורוביץ עצמו, ושלמעשה, הוא גדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה העשרים. ורטהיימר והמספר נוטשים את הנגינה בפסנתר.
28 שנה אחר כך, לאחר מותו של גולד והתאבדותו של ורטהיימר, נותר המספר הניצול היחיד של אותו מפגש. הוא מגולל את השלכותיו על חייהם של הגיבורים במונולוג מפוכח, חסר רחמים ואינטנסיבי המתפתח לקצב וריאציות גולדברג ואמנות הפוגה של באך.
כתב על הספר יוסי סוכרי (הארץ): לאורך כל הספר מנסות שלוש הדמויות הללו להכניע את חוסר האונים שלהן. וכל אחת מהן מתמודדת עמו בדרך פרטית משלה: יש מי שמתאבד, יש מי שדועך מולו לאט לאט ויש מי שהוא בר מזל והתמודדות שלו מקוצרת על ידי הגורל. ומה עם תומס ברנהרד עצמו? כיצד הוא מתמודד עם חוסר האונים העצום הזה? הוא עושה את מה שעשה תמיד: כתב יצירה ספרותית מבריקה.
התאבדות מתוכננת זמן רב מראש, חשבתי,
לא צעד ספונטני של ייאוש.
גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק.
אבל הוא, שלא כמו ורטהיימר, לא התאבד, אלא מת מוות טבעי, כמו שאומרים.
ארבעה וחצי חודשים בניו יורק ושוב ושוב וריאציות גולדברג ואמנות הפוגה, ארבעה וחצי חודשים לעבוד את הפסנתר, קלאוויר-אקסרסיציין, כפי שגלן גולד היה אומר שוב ושוב בגרמנית בלבד, חשבתי לי.
לפני עשרים ושמונה שנה בדיוק גרנו בליאופולדסקרון ולמדנו אצל הורוביץ, ובמשך קיץ גשום אחד למדנו מהורוביץ (הדברים נוגעים לוורטהיימר ולי, אך לא לגלן גולד כמובן) יותר ממה שלמדנו במשך שמונה שנים קודם לכן במוצרטאום ובאקדמיה בווינה. הורוביץ הפך את כל הפרופסורים שלנו לאין ולאפס. אבל המורים האיומים האלה היו נחוצים כדי להבין את הורוביץ. חודשיים וחצי ירדו גשמים ללא הפוגה ואנחנו הסתגרנו בחדרינו בליאופולדסקרון ועבדנו יום ולילה, חוסר השינה (של גלן גולד!) היה ללחם חוקנו, בלילה התאמנו על מה שהורוביץ לימד אותנו במשך היום. כמעט לא אכלנו דבר, ובמשך כל הזמן הזה גם לא היו לנו כאבי גב, שעד אז עינו אותנו תמיד כשלמדנו אצל הפרופסורים הישנים שלנו; אצל הורוביץ כאבי הגב האלה כלל לא הופיעו, שכן עבדנו באינטנסיביות כזאת עד שכלל לא יכלו להופיע.
