ארץ חלולה

בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב-1967 שטחים בגדה המערבית, את חצי האי סיני ואת רצועת עזה ורמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, קווים ושטחים במטרה לעצב מחדש את פני הארץ. אלה הם אפוא האדריכלים בספר זה. הם קבעו בסיסים ונקודות יישוב, התוו חזיתות, גבולות וחומות הפרדה והגדירו שטחים צבאיים, אדמות מדינה ואזורי חיץ.

אולם, כפי שמראה החוקר והאדריכל איל ויצמן בספר פורץ-דרך זה, כדי להבין לעומקו את המרחב החדש לגמרי שיצרה ישראל בשטחים הכבושים, אין די בייצוגים הדו-ממדיים הרגילים. הארכיטקטורה של מפעל הכיבוש, השליטה וההתיישבות האדיר שכוננה ישראל בשטחים הכבושים היא תלת-ממדית, מרובדת, גמישה, כאוטית, ועם זאת מתוכננת להפליא. היא צומחת מבטן האדמה, שם היא יונקת את מאגרי המים התת-קרקעיים, תרה אחר ממצאים ארכיאולוגיים וחופרת מנהרות; היא מעצבת מחדש את פני הקרקע, הורסת ובונה, נתלית בחוקי הקרקע העות'מאניים ומנצלת את הטופוגרפיה הטבעית, ומייצרת טופוגרפיה מלאכותית חדשה באמצעות מערכת מסועפת של מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות, ולמעשה בונה מעין ארץ רב-מפלסית (אך חד-סטרית) שבה נכבש גם המרחב האלקטרו-מגנטי המרשת את פני הקרקע באנטנות (שבמהרה עתידות להפוך למאחזים), והמרחב האווירי והחללי שוקק כלי טיס בלתי-מאוישים, מסוקים, מטוסים ולוויינים שמקיימים שגרה מתמדת של שליטה, מעקב ותקיפה.

״ארץ חלולה״ עוקב אחר התפתחותם של הרעיונות הארכיטקטוניים שסייעו, כפי שטען קצין ישראלי בכיר, להביא את הכיבוש הישראלי ״לרמה של אמנות״: כיצד חוק עזר עירוני שנקבע על ידי מושלה הצבאי הראשון של ירושלים מטעם המנדט, רונלד סטורס, אפשר לישראל להפוך את אבן הגיר לדבק הקדוש שיאחה את קרעי ירושלים המאוחדת; כיצד חילוקי הדעות האסטרטגיים בין הגנרלים על אופני ההיערכות הצבאית מול הצבא המצרי בתעלת סואץ השפיעו על מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית; כיצד עשה הצבא שימוש בתיאוריות פוסט-מודרניות רדיקליות כדי לרענן את תורות הלחימה שלו; ובעיקר כיצד, בתוך חמישים שנה, הפך מפעל הכיבוש הישראלי לצורה מתוחכמת ויעילה של אפרטהייד אנכי.