הערעור האחרון

צלצול רם העיר אותו משנתו. החדר חשוך. זר. היכן הוא? איך הגיע לכאן?

השעון לא מפסיק לצלצל. הוא מנסה לכבות אותו ללא הצלחה.

"רותי!" הוא צועק, אך כל קול לא נשמע. "רותי, מאיפה הרעש הזה?" הוא צועק שוב. דממה. רק השעון ממשיך לצפצף, קודח בראשו. הוא מגשש, מוצא מנורת לילה על השידה שליד המיטה ומדליק את האור. הקיר לצדו מכוסה בפתקיות צהובות. הוא מאמץ את עיניו כדי לראות מה כתוב בהן, אך ללא הצלחה. הוא מתרומם כדי למצוא את זוג המשקפיים שעל השידה, מרכיב אותם על חוטמו ומביט שוב בפתקיות. אחת מהן לוכדת את עינו. יש בה הוראות מפורטות באותיות גדולות כיצד לכבות את הצפצוף הנורא. לאחר שהוא ממלא אחר ההוראות והדממה ממלאת את החדר, הוא מחזיר את עיניו אל הפתקיות. מי כתב אותן? לא רותי. הוא היה מזהה את כתב היד שלה. הוא קורא אותן במהירות, אחת אחרי השנייה. עכשיו הוא כבר יודע מי כתב אותן. ולמה. כשהוא מגיע לפתקית האחרונה, הוא קופא. ארבע המילים שכתובות בה מפחידות אותו. לברר מה דוד יודע.