ספרה ה-13 של אילנה ברנשטיין, כלת פרס היצירה לשנת 2012 ופרס ספיר לשנת 2019 (מחר ניסע ללונה פארק), הוא אגדה ריאליסטית, המתרחשת במשך שעות ספורות בחום הקודר של תמוז, ספק בכפר קטן בישראל של שנות השבעים, ספק בכל מקום ובכל זמן.
ערב החתונה. בחוץ ממתינים האורחים. ביניהם, חברת הילדות, ידיד הנפש, האב המאמץ. בפנים, על הספה, מוטלת הכלה בשמלתה הלבנה. איתה בחדר בעלה לעתיד, אחיו התאום ואביהם. משהו קרה. משהו נורא.
חמתו של תמוז מעמיד אל מול המציאות בבואה אפלה שבמרכזה אישה צעירה, ילדה ממש, הלכודה במרחב גברי בקורים של שתיקה ושל כפייה. זהו דיוקנה של אישה אחת המהדהד את גורלן של רבות. אפוס קאמרי מצמרר שבו מעשה הסיפור, על כל אופניו ומובניו, הוא מעשה של שחרור ושל התחלה מחדש.
בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.
שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.
אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.