במקום שבו הגבולות סגורים והשמים נפתחים אך לעתים רחוקות; במדינה המחולקת למחוזות של בעלי הון ועבדים, יצרני נשק ופועלים בתעשייה של רשע; בחברה שבה חופש התנועה מוגבל, והארץ זרועה מחנות הסגר ומחנות עבודה; באווירה שבה החושים מיטמטמים על ידי סמים מסובסדים ופורנוגרפיה חינמית – פועלת מעבדה אנושית לאיתור החותרים נגד המשטר כדי להוציאם להורג.
על סף ייאוש מגלה אישה – בתו של ראש המעבדה האנושית לשעבר – שבן זוגה בוגד בה. וכאילו לא די בכך, מתברר לה שאותו בן זוג משמש כציד ראשים מטעם השלטונות.
בד בבד עם הפרידה ממנו, ולאחר שאמה מתה ואביה הגוסס עובר לבית אבות, חוזרת אחותה הצעירה – קורבן של המשטר המכורה למין כפייתי – לחיות איתה בבית ההורים שהתרוקן. בהרף עין משתנים חייהן של השתיים מן הקצה אל הקצה. עובדות שנחשבו למוצקות קורסות, נובט בהן זרע של מהפכנות והן מגלות את המנועים הסודיים המקיימים את המציאות הסובבת אותן. יחד הן חוברות לאנשי ההפיכה ויוצאות לדרך שממנה, כך נדמה, לא ניתן לחזור.
"היטב אני זוכרת - זיכרונות מסוג זה אינם נמחים בקלות — את מסיבות החשק הגדולות שערך בדירה החדשה. הנשפים, כפי שהוא קרא להם. נשפים שהוזמנו אליהם הסוכנים שעבדו תחתיו. סוכנים שסמכויותיהם אז היו כאין וכאפס לעומת סמכויותיהם כיום, ואף על פי כן הזוועה מילאה את הבית. רוצחים בבגדי ערב עם גביעי שמפניה ביד ליהגו על דא ועל הא.
אנשים שעינו למוות בבוקר טרפו דגי סלמון מעושנים בערב. וכבר אז ריצד על מסך הטלוויזיה סרט וידיאו פורנוגרפי. רעיון העוועים הזה נשתל במוחו המעוות של אבא כבר באותם ימים.
בימים הרחוקים ההם, חשבתי, התמקדה המעבדה בנתיניה הכבושים של המדינה המחורבנת. הכול ידעו על המעקבים, על המעצרים הלא חוקיים, על ההתעללויות, אבל זה לא נגע לנו. האסון הזה היה אסונם הרבה לפני שהוא נהפך לאסוננו.
אבא פיתח את המעבדה, שְכלל את שיטותיה, ניפח את פעילותה והרחיב את סמכויותיה. עוד בימיו, שנים רבות לפני ההתקוממות הגדולה, נוספו מחלקות חדשות שנטפלו לאוכלוסיות השונות שהיגרו לכאן, כמו גם לאלה שביקשו כאן מקלט.
לא חלף זמן רב והזרוע הנוגשת החלה לרדוף גם אזרחיות כמוני שנחשבו עד אז לאזרחיות סוג א' במקום הזה. בסופו של דבר הזוועה הכתה בכולם."
