ספרות ומציאות, דמיון ושקרים, חיים ומוות בנקמת הקנרית - ספרה השלישי של עמלה גניהר, מותחן אפל ורב תהפוכות, שהוא גם יצירה מקורית על אובססיה ותשוקה מכלה.
נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים, נקראת לסמטה חשוכה, בה נמצאת גופתו של אחד הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר. חקירתה נתקלת במבוי סתום. כשסופרים וסופרות נוספים מחוסלים באכזריות, ועל נעמי להתמודד עם רוצח סדרתי מסוכן, היא מגלה שמתחת לפני השטח של עולם הספרות מסתתרים יצרים סוערים, נקמנות וקנאה.
דויד, דוקטורנט ביישן בחוג לספרות עברית, מקדיש את חייו לכתביה של סופרת חידתית שאיש מלבדו, כך נראה, לא קרא. במהלך המחקר, הוא נתקל בסופר דחוי ונשכח שהכיר אותה, וחקירותיו מצטלבות במפתיע באילו של נעמי. בין נעמי ודויד, הנושאים עמם פצעי ילדות כואבים, נרקמת שותפות זהירה ומוזרה. הפרשה מסתעפת ומסתבכת, וכאשר השניים מתקרבים לפתרון התעלומה, גם הסכנה מתקרבת אליהם.
כמו בכל בוקר, דויד הגיע לאוניברסיטה בשעה תשע, קנה קפה וכריך גבינה צהובה בקפיטריה של החוג לאומנויות, והתמקם על הספסל בחזית הספרייה. כמו תמיד, הלחם היה ספוגי ולח, הגבינה היתה קשה, והקפה היה חלש ופושר. נדמה לו שבכל שנותיו באוניברסיטה, מתוכן שלוש שנות לימודי תואר ראשון, שנתיים לימודי תואר שני ושלוש שנים שבהן שקד על עבודת הדוקטורט שלו ותירגל סטודנטים לספרות עברית, הלחם היה תמיד ספוגי והקפה היה תמיד פושר. הוא הניח את כוס הקרטון על הספסל והביט בקנאה בסטודנטים שהתפרקדו על הדשא. כמה יפים הם. בגדיהם צבעוניים, אופנתיים, עורם חרוך וריחני משמש, והם מעשנים, זוללים פירות וצוחקים בקול, מתחבקים ומתנשקים בלי בושה. הוא מבוגר מהם רק בשנים מעטות, אבל חש כאילו בתוכו יושב איש זקן, קמוט ואטי שלא ידע נעורים ואהבה מעולם. הלוואי שיכול היה להיות כמותם, חופשי ומאושר, ולו ליום אחד.
