הספר הראשון המתורגם לעברית מכתביה של הסופרת היהודייה ניצולת השואה אדית ברוק, סופרת-עֵדה שפירסמה 28 ספרי פרוזה ושירה שלא תורגמו עד עתה לעברית, ככל הנראה בגלל התבטאויותיה, לאחר 1967, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל הצורך בשתי מדינות לשני עמים.
בספר, זוכה פרס פרמיו סטרגה ג'ובאני היוקרתי, מגוללת ברוק את סיפור חייה כילדה יחפה ביערות הונגריה, כאסירה בשישה מחנות ריכוז והשמדה של הנאצים, כשורדת וכעולה חדשה בישראל, שתוהה היכן לטעת שורש בעולם שנראה לה זר ומנוכר. לאחר ניסיון לחיות בישראל היא נעה ונדה עם להקת רקדנים פליטים, מגיעה לאיטליה ומשתקעת בה.
חייה של ברוק העניקו לה תובנות מהותיות לגבי טיבן של גזענות ואהבת האחר. מכתב לאלוהים שכתבה בגיל 89 ומופיע בספר ריגש, בין השאר, את האפיפיור פרנציסקוס, שהגיע עד לביתה שברומא כדי לחלוק איתה את התרשמותו. במכתב היא מציגה בכנות את היסוסיה, ספקותיה ותקוותיה, וגם את התשוקה להנחיל לדור הבא פיסת היסטוריה מן המאה העשרים.
לפני הרבה הרבה זמן היתה ילדה שרצה יחפה בשמש האביב, באבק ובחול החמימים, וצמותיה מתנופפות ברוח. בסמטאות הכפר שהיא גרה בו, ששמו היה "שישה בתים", היו מי שבירכו אותה לשלום והיו שלא. לפעמים היתה עוצרת ונכנסת חרש־חרש למרתף שבו לעתים קרובות יוּיָה היתה כלואה וגם כבולה. אמרו שהיא משוגעת, אבל בעיני הילדה, דיטקֶה שמה, היא היתה שונה רק במקצת מהנשים הצעירות האחרות, ודיטקה, שלבה הקטן היה גדוש בחמלה, האזינה לתלונותיה על משפחתה המרושעת של יויה, שלא התירה לה להינשא לבחור שלה, אֵלֶק.
