תרגומה של מיכל כהן לקלסיקה של הסופר והאנתרופולוג האמריקאי ממוצא פרואני קרלוס קסטנדה (1998-1925), בליווי פרשנות שהוסיף לה בשנת 1998.
ב-1968 פרסמה אוניברסיטת קליפורניה את כתב היד יוצא הדופן שחיבר קסטנדה, אז סטודנט לאנתרופולוגיה. בסדרת דיאלוגים מרתקת מגולל קסטנדה במשנתו של דון חואן את תהליך החניכה שעבר אצל דון חואן מטוס, שמאן אינדיאני בן שבט היאקי ממדינת סונורה שבמקסיקו. הוא מתאר את תפישתו החושית של דון חואן, את שליטתו ב"מציאות הבלתי-רגילה" וכיצד פיוטֶה וצמחים אחרים הקדושים לאינדיאנים של מקסיקו שימשו כשער למסתוריהן של "אימה", "בהירות" ו"עוצמה".
ספרו של קסטנדה, שהפך זה מכבר לקלסיקה, הניע דור שלם של מחפשים, שחשו מורת רוח נוכח מגבלותיה של השקפת העולם המערבית, אך גם נותר ספר שנוי במחלוקת בשל ההתבוננות החלופית שהוא מציג ומהפכת ההכרה שהוא תובע.
התאריך המתנוסס על רשימותיי מהשיעור הראשון אצל דון חואן הוא 23 ביוני, 1961. אז החלה ההתלמדות שלי אצלו. פגשתי אותו כמה פעמים קודם לכן, כמתצפת מהצד בלבד. בכל הזדמנות כזו ביקשתי ממנו ללמד אותי על הפיוטה. בכל פעם הוא התעלם מבקשתי, אבל מעולם לא ביטל לחלוטין את הנושא, ואני פירשתי את הססנותו כאפשרות לכך שבשכנוע נוסף אולי יסכים לדבר על הידע שצבר.
באותו מפגש ביוני 1961, הבהיר לי דון חואן שייתכן שיסכים לשקול את בקשתי, בתנאי שדעתי — כמו גם כוונותיי כלפי השאלה — תהיה צלולה. לא יכולתי לעמוד בתנאי כזה, מפני שהרי ביקשתי ממנו ללמדני על הפיוטה רק כדי לבסס איתו קשר ושיח. חשבתי שבקיאותו בנושא אולי תחלץ ממנו פתיחות ונכונות גדולות יותר לדבר, וכך ייפתח לי צוהר לידיעותיו בתכונותיהם של צמחים. אבל הוא פירש את בקשתי פשוטו כמשמעו, וכוונותיי, שבגללן אני מבקש ללמוד על הפיוטה, היו חשובות לו.
יום שישי, 23 ביוני 1961
"האם תלמד אותי על הפיוטה, דון חואן?"
"למה שתרצה לקחת על עצמך לימוד כזה?"
"אני רוצה מאוד להבין בזה. האם הרצון לדעת אינו סיבה מספיק טובה?"
"לא! עליך להביט אל תוך ליבך ולמצוא את התשובה, מדוע ירצה איש צעיר כמוך לקחת על עצמו משא כזה של לימוד".
"למה למדת את זה אתה עצמך, דון חואן?"
"למה אתה שואל?"
"אולי הסיבה משותפת לשנינו".
"ספק רב. אני אינדיאני. אנחנו לא הולכים באותה הדרך".
