לחזור אל טוריו של עלי מוהר – עשר שנים לאחר מותו, בקובץ שני זה של מהנעשה בעירנו – יש בכך מן התעתוע ומן הפרדוקס: לכאורה, קפסולת זמן זו, שאוצרת בתוכה את תל אביב של סוף המאה הקודמת – על שפע מקומוניה, עיתוני הנייר, שיינקינאיה ופולמוסאיה – כבר התרחקה מאוד מעידן הדיגיטל, האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק, שבו קשה לעכל טקסט ארוך מ־140 אותיות ולזכור יותר מאשר את ה"פוסט" האחרון.
כן, מגרסת הזמן הזאת, המשנה רחובות וחנויות, הממיתה חברים ואבות, המצהיבה וסוגרת מקומונים ועיתונים, המשכיחה ספרים וזיכרונות ואנשים ואפילו ניצחונות מפורסמים בדרבי – כנגדה עלי מוהר יצא חוצץ, נלחם כאביר רומנטי; וכאשר ניצב עם הגב אל הקיר – שלף את נשק יום הדין: הגעגועים מראש ובדיעבד.
הוא היה כותב מעודן ומתורבת, כמעט אנכרוניסטי במודע, במציאות שהלכה ונעשתה בוטה מאין כמוה. סביב כל פורענויותיה ועצבונותיה, משבריה ומלחמותיה, הוא פסע מעדנות, כמי שאינו בנוי לקרבות הרואיים, כמי שאינו רוצה להפריע למנוחת הציבור. ועם זאת – הרמיזות שבין השורות, הניואנסים הדקים, הזוטות העירוניות – כל אלה הצטברו למשמעות רבת־עצמה.
כי מה בסך הכול רצה, כרבים מבני דורו? לקושש לעצמו ולאחרים – לא, אפילו לא אוֹשר, בל נגזימה – אלא מעט שקט, נגיעה אחת רכה של שגרת חולין, קצת עקביות, טיפת המשכיות בין־דורית, איזו מעגליות עונתית, כבמתוקנות שבארצות. זה הכול. רק לחיות. סה טו. מה יש, אסור? וכי לא זו הייתה מטרת הציונות מלכתחילה?
"מהנעשה בעירנו" חזר וסבב אפוא, מתוך תחושת אחריות ושליחות, באותם מעגלים קבועים של חוצות ועונות והיזכרויות ישראליות, בניסיון לחצוב – באמצעות המילים – שגרה, תיקון, נחמה ומרגוע. קוראיו מצאו בטוריו נחמה שבועית, ויוסיפו למצוא נחמה בין דפים אלה. כי בינתיים – כמו מבלי משים וכבדרך אגב – הונצח, תועד והושר פרק היסטורי: שביר כחלום, אך בסך הכול מואר ומאושר, ומי יודע אם לא בודד וחד־פעמי.
(מתוך ההקדמה מאת דורון רוזנבלום)
