"הכותבת מנסה לפסוע בין הטיפות, למסור את שברי המידע והזיכרון שברצונה למסור ותוך כדי כך להתחמק מן המהמורות של הכאב ומהבורות שפערו הזמן והשיכחה", כתבה ענבל מלכה בהארץ על ספרה של דוברבקה אוגרשיץ' - סופרת ילידת יוגוסלביה שנאלצה לגלות מארצה עם פרוץ המלחמה בבלקן, אז נקטה גישה אנטי-לאומנית והוכרזה בוגדת - "המישירה מבט עז אל חייה, ועל כתפיה משימה גדולה: לתאר את הגלות שלא מנקודת מבטם הנוסטלגית של מי שכבר מצאו להם בית חדש".
מה קורה לו לאדם שמולדתו נעלמת, פשוט נמחית מעל פני האדמה? חייו אמנם נשברים, אך הוא ממשיך להתקיים, ואפילו להיות הוא עצמו, או כך נדמה לו. אבל עם הזמן מתברר שהוא זקוק לעזרה, ובלית בררה הוא מזמן אליו מלאך. בברלין שאחרי נפילת החומה, מבין קטעי מחשבות ורסיסי התבוננות, מופיעים בחייה של המחברת מלאכים – פתאום, עם או בלי כנפיים, חסרי נוצות וטבור, כמו צעצוע מתוך ביצת הפתעה ש"עושה את החיים נסבלים".
בצורה פרגמנטרית כותבת המחברת זיכרונות, קטעי פרוזה בדיוניים למחצה, הרהורים על גלות, זיכרון, שכחה, צילום ואמנות, ובוחנת גם את עצמה - כאמנית, כבת להוריה ולמולדת הקומוניסטית, כאישה בעולם מתפורר ואלים.
גלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים זולים, של קומקומי קפה. גלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מתאם, כדי שלא להישרף. גלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל - צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה - החותמות בדרכון - מצטברות והולכות ומתי שהוא נעשות ערב-רב של קווים בלתי קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם.
