"הם היו שלושה בצריף: האח הגדול, האחות הגדולה והילדה. האמא לא היתה עוד מישהו: היא היתה הצריף".
כך נפתח אחד הפרקים ברומן "קול צעדינו" - הלירי והאינטימי מכל ספריה של רונית מטלון עד כה. מתוך מבט חד, מדויק ומלא הומור נפרש כאן סיפורה המשעשע והשובר לב של משפחה "כרותת ראש", שהאב נוטש אותה למען פעילות פוליטית רדיקלית נגד שלטון מפא"י וקיפוח המזרחים, הרבה לפני היות הפנתרים. זהו ספר על בית, על אין-בית ועל התשוקה לבית - והבית כאן הוא צריף של "עמידר" בשכונת שוליים בישראל של שנות החמישים והשישים. כל הדמויות ברומן מעוצבות באהבה גדולה ובעוצמה רגשית שלעולם אינה גולשת לסנטימנטליות.
"קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין-קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה"כניסה" שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים-עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת-עשרה וחצי בלילה, שממנו ירדה."
