במלאת שבעים שנה לדויד גרוסמן רואה אור מהתחלה, ובו נוסחים מרועננים לשניים מסיפוריו הראשונים שהתפרסמו בכתב העת סימן קריאה.
מאתר ההוצאה:
"באמצע 1980 הגיעה מירושלים לכתב העת סימן קריאה מעטפה חומה ובתוכה סיפור בשם חמורים, מאת מחבר לא־ידוע בשם דויד גרוסמן. הסיפור נכתב בכישרון עולה על גדותיו, והיה יוצא־דופן בחומריו בסיפורת הישראלית של אותם זמנים. הוא נדפס בכתב־העת וחנך את הקשר הנמשך עד היום בין דויד גרוסמן לספרי סימן קריאה. בתחילת 1981 הביא אלינו גרוסמן את הנובלה רץ, שאותה החל לכתוב עוד לפני חמורים – סיפור מבשר, שכבר נמצאים בו רבים מן המצבים שגרוסמן עתיד לחזור אליהם בהמשך כתיבתו.
לאורך השנים נתן לנו גרוסמן עוד ועוד כלים להבין את עולמנו ואת עצמנו. כהומאז' לסופר, לאדם ולחבר, במלאת לו 70, אנו חוזרים אל שני הסיפורים הראשונים לקריאה מחודשת, מהתחלה. הם מובאים כאן בנוסחים מרועננים.
לקוראיו הוותיקים של דויד גרוסמן, הקריאה בסיפור ובנובלה הללו היא בהכרח קריאה כפולה. השניים מזמינים להיזכר בחוויית הקריאה הראשונה ולשוב ולהתפעל מגודל ההישג שניכר כבר בהתחלה. אבל ספריו של גרוסמן שבאו בהמשך עולים עד מהרה בזיכרון ומטילים את תאורתם לאחור. בדיאלוג המרתק של הסיפורים הראשונים עם כל מה שאהבנו בהמשך הופכים הסיפורים האלה לאחרים, ומתגלים בהם גוונים שאת קיומם לא שיערנו.
בתחנת־הדלק עצרתי וריחרחתי. ריח החריכה היה חזק כמו קודם. רכנתי אל מעצור היד. הריח לא משם בא. התפתלתי כדי להגיע אל מתחת למושב הסמוך. אולי התגלגל לשם בדל סיגריה. כשהזדקפתי נרתעתי בבהלה. זוג עיניים אדומות היו נעוצות בחלון המכונית.
"הכל בסדר, אדוני?"
"כן, רק שיש ריח של שריפה, ואני לא יודע..."
"אה, זה לא מהאוטו, אדוני". מדוע הם מעסיקים בתחנות־הדלק את הצעירים השחופים־לבנבנים־אדומי־עיניים־ומשומני־שיער האלה. אדם זכאי למה שמרטין מכנה "נוחות אסתטית", גם אם הוא קונה רק דלק.
"זה לא האוטו, אדוני, זה כל הסביבה כאן. היער של פְּפַאנְדְל בוער. מאז הצהריים כבר". הוא חייך אלי. שיניו היו בדיוק כפי שציפיתי שיהיו. חיוכו הצטנן תחת מבטי.
