פרקי זיכרונות של הסופר הרוסי-אמריקאי ולדימיר נבוקוב, מגדולי הסופרים במאה העשרים, השב בדַּבֵּר, זיכרון אל ילדוּתו ואל חייו הבוגרים, אל חיי המשפחה, הכתיבה וההגירה, ומעצב את קורותיהן לכדי יצירת מופת אוטוביוגרפית.
הספר – הנחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו של נבוקוב – ראה אור לראשונה ב-1951, וכאן בתרגום חדש לפי המהדורה המורחבת של הספר, הכולל לראשונה בעברית את פרק הסיום, שנגנז ודבר קיומו היה במשך שנים רבות בחזקת שמועה בלבד. המתרגמת לאה דובב הוסיפה הערות והקדמה מאירת עיניים, המתייחסת לשינויים בפרשנות יצירתו של נבוקוב עם השנים.
על פי תהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפֵלה. תאומים זהים הם, ואף־על־פי־כן אנו משקיפים תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה אנחנו מתקדמים (בקצב של ארבעת אלפים וחמש מאות פעימות־לב בשעה, בערך). אני, בכל אופן, מכיר צעיר אחד בעל בַּעַת־זמן, שהוכה במין תבהלה שעה שצפה לראשונה בסרטים ביתיים שצולמו שבועות אחדים קודם לידתו. הוא ראה עולם שלא נשתנה במאומה – אותו בית, אותם אנשים – ואז נתן אל לִבו שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואיש לא ביכה את היעדרו.
