הספר המצופה כל כך של עדנה שבתאי על חייה עם הסופר יעקב שבתאי, שספריו זכרון דברים וסוף דבר שינו את פני הספרות העברית.
כיצד נעשה הצעיר התמים ושופע החִיות לסוֹפר מהפכני, ההופך במשמעות החיים בצל נוכחות המוות ההולך ומתקרב? איך התהוו יצירותיו בהקשר של חיי היום־יום שלו, עם המהמורות והמשברים? עדנה שבתאי מזמינה אותנו אל אחורי הקלעים של האירועים המשמעותיים של הספרות העברית, ברומן תיעודי המלווה במכתבים אישיים, בתוכניות עבודה ובמסמכים נדירים.
לצד סיפורו של יעקב שבתאי, אשר תיאר את האתגר שהעמידה בפניו הכתיבה "כמו לטאטא את אלנבי מכיכר המושבות עד קולנוע מוגרבי במברשת שיניים", הספר חושף את תולדותיו של קשר, ומותווים בו שני מסלולים, זה של עדנה שבתאי, המספרת, וזה של האיש שלה - מסלולים שלובים שגם פנו זה נגד זה, כאשר שוב ושוב נבלמו בוויתורים כואבים הרצון והניסיונות של הכותבת לפרוש את מלוא מוטת כנפיה שלה.
מבין הדפים נודפת הארוֹמה של ישראל של פעם, שהספר הזה, כמו ספריו של יעקב שבתאי עצמו, הוא גם רקוויאם לה.
היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי - חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים - דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.
נער שנראה כגבר - גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.
לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק - אולי לחצי דקה, אולי לנצח - מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.
