— לֹאכְלוּם. היריות ששמעת לא היו ממריבה בין אנשים, ברוך האל. כיוונתי לעצים בשדה, אדוני, שם למטה בנחל. אימון. כל יום אני יורה, אני נהנה מזה; עוד מנעורַי. ואז באו לקרוא לי. בגלל עגל. עגל לבן, תִּפְלָץ, שהיו לו מין עיניים שאין — עיוור, אולי — ומסכת פני כלב. סיפרו לי; לא רציתי להסתכל. וגם בגלל איזה פגם בהמלטה, היו לו שפתיים מעוקלות, כמו בן אדם שצוחק. פני אדם, פני כלב, קבעו — זה השטן. אנשים סכלים. הרגו אותו. אין לי מושג של מי הוא היה. באו אלַי לבקש נשק, נתתי. לי אין אמונות טפלות. אני רואה שאתה צוחק... תראה, כשיורים באמת, קודם כול הכלבים מתחילים לנבוח, מייד — ואז, אחר־כך, האנשים באים לראות אם מישהו מת. אתה תבליג; כזה הוא הסֶרטָאוּ. לא כולו מִדבר. יש כאלה שרוצים אחרת: הסֶרְטָאוּ בכלל במדינת קַמפּוֹס זֵ׳רָאִיס, הם אומרים, בקצה הדרך, ברמות, מעבר לנהר האוּרוּקוּיָה. קשקוש. מה, בעינֵי מי שגר בקוֹרינטוּ ובקוּרבֶלוּ מה שפה לא נקרא סֶרְטָאוּ? שטויות! הסֶרְטָאוּ מקום שמעיד על עצמו. שם שדות המרעה לא מתוחמים; שם אדם רוכב עשר, חמש־עשרה פרסאות, כלומר מאה קילומטרים כמעט, ולא רואה בית איכר; ושם כל פושע חי לו על מֵי נצרותו, הרחק משוט הסמכות. האוּרוּקוּיָה בא מההרים במזרח. אבל היום, על הגדות שלו תמצא הכול — חוות אדירות לצד שדות יבול טובים, מושקים בשיטפונות; חריש מיער אל יער, עצים עב־עבים, בתוליים כאלה עוד יש שם. הזֵ׳רָאִיס, הרמות, מקיפות מסביב. לזֵ׳רָאִיס האלה אין מידה. בסוף, איש־איש ודעתו, אתה יודע: על טעם ועל פעם... הסֶרְטָאוּ נמצא בכל מקום.
השטן? אני לא מתייחס. שאל את האיכרים. בפחד מדומה הם נמנעים מהשם שלו — אומרים רק: הנזכר.
