עאֵל גרובר, צלף בשירות סדיר, מנצל את ההפוגות בין סיכולים של מבוקשים וירטואוזים כדי לקרוא יצירות מופת מן הספרות. כמעשה של איזון יש לו צורך להתחבר לדבר מה נשגב.
אמו, מנדי - בעלת מפעל פיג'מות שמשווק לאוכלוסיה החרדית ללא חשש שעטנז - נכנסת לניתוח פלסטי, השמיני במאבקיה נגד מעלליו של הזמן, הפעם להשתלת שכמות תותבות, במקום הישנות שנשחקו לה. רק מעטים יודעים שהסיבה האמיתית לניתוחים שלה היא ההרדמה הכללית וההתאוששות מסיחת הדעת, כדי לעמוד במתח של השירות הצבאי של בנה.
בעלה, עירד גרובר, ממציאן מחונן וחתן פרס ישראל, עסוק כרגע במשהו שיביא לו את הנובל: פיתוח חליפת מגן בעידן עולמי של בטחון אישי מעורער - "מדי טרור", שיהפכו את ישראל למעצמה של טקסטיל בטחוני. המחקר המקרטע שלו תלוי בפיתוח גנטי שיחולל ייצור קורים מוגבר אצל עכבישות הזהב, שקוריהן מפורסמים בחוזקן.
בניסיון להציל את מחקרו ממריא עירד לארה"ב לפגוש את העכבישנית בהט מקפיי, ישראלית לשעבר ומעריצה של רוד סרלינג, פרופסורית לזואולוגיה באיתקה שהתקדמה בפרויקט מדי מגן בארה"ב. מקפיי עוברת כעת הסבה מקצועית להיות רבה רפורמית, בתקווה למהפך בחייה.
כשאמה בניתוח ואביה בארה"ב נקראת בתם של הגרוברים, לירית בת ה-22, מש"קית נפגעים לשעבר שכרגע מגדלת
ירקות בגן עדן אורגני בדרום הארץ עם החבר המשעמם שלה, ומתבקשת לקחת את הפיקוד על המפעל.
מהפכים גדולים יתחוללו בחיי כל הדמויות הללו. בוירטואוזיות, ובדמיון מתפרע וכה אמין, תארוג אותן המחברת שתי וערב לעלילה שועטת קדימה, רצופה רגעים מחשמלים. החגיגה הלשונית, החריפות של האפיון, הברק של העלילה, הדמיון המשולח - חוברים כאן לקומדיה גרוטסקית, מצחיקה עד
אימה, ובו-בזמן לא רק נוגעת ללב, אלא גם נוגעת בלב-לבה
של המציאות הישראלית העכשווית.
מתוך הביקורת של אריאנה מלמד, ynet, 28.04.06:
""טקסטיל" הוא מסע לשוני וירטואוזי, מצחיק ומבעית אל לב הבנאליה הישראלית, בגרסת העשירון העליון. כל אחת מן הדמויות שמתרוצצות בתוכו בחוסר מנוחה ובאי-נחת סובלת מצבר של נוירוזות שהיו מפרנסות בכבוד כמה וכמה מטפלים, מפני שלאף אחת מהן אין יכולת ממשית לחוות את העולם סביבן, ואת עצמן בתוכו, אלא כאוסף של קלישאות: לפעמים, הדרך הטובה ביותר לפרק קלישאה ולבנות ממנה אי קטן של משמעות היא פשוט להנכיח אותה במלוא עוצמתה בחייה של דמות, ואת זה אורלי קסטל בלום עושה טוב יותר מכל סופר ישראלי אחר."
