במאי 2005 שלחה יהודית הנדל למערכת הספריה החדשה את "אגדת הכינור האבוד" ואת "המקום הריק" ובמכתב המלווה שלה כתבה: "את שניהם כתבתי אחרי המחלה הארורה ההיא, בה גם עמדתי למות, והרופאים הזעיקו את הבן שלי באמצע הלילה ואמרו לו שלא אחיה עד הבוקר, וצריך להכין את הלוויה. "הוא כמובן קיבל באותו לילה הרבה שערות לבנות, ועד היום, כשאני רואה אותו, אני רואה שהמחלה שלי עוד מונחת לו על הפנים."
"מה הציל אותי, שנשארתי בכל-זאת בחיים, אינני יודעת [...] ואם כי עדיין לא לגמרי החלמתי מהמחלה הארורה ההיא, שבה הייתי בחצי תרדֶמֶת, ואני חלשה מאוד ומקבלת תרופה קשה [...] – בכל-זאת אני עובדת כל יום שעות, וכותבת אפילו בזמן שאני אוכלת (בצד ימין הצלחת, ובצד שמאל המחברת, שמא יברחו לי משפטים)"...
מאז נכתבו גם שאר סיפורי הספר (פרט ל"כשעשינו אהבה", שנכתב ב-2000), ספר עז ומצמרר ובו שמונה סיפורים קצרים שעניינם בדידות, ומרכז הבמה שלהם הוא גן דובנוב בתל-אביב. הם מספרים על הגבר השומר על מקומה הריק של אשתו על ספסל בגן; על רימונה, שאהובה מת באמצע מעשה האהבה; על ארנונה שנגררה למסיבה שלא רצתה ללכת אליה בערב שהסתיים באופן טראגי; על האיש הרוקד בלי הפסקה בגן דובנוב, כי כל זמן שהוא רוקד הוא חי; על האיש היושב ומסמן בלי הרף קווים וצלבים לאורך הטורים במוסף הכלכלי...
זהו ספר שמישיר מבט נדיר אל המקום הריק, שאין לו שום הילה ושום המשך. לצידן של דמויותיו רובץ המוות המיידי, עירום מכל רומנטיקה, ו"הצעקה שיש בעולם" היא בדידותה הנוראה של הזקנה, "ככה לבד בין הקירות...ושלא תשתגע להיות פה לבדה בין הקירות עד יום מותה, מדברת אל הקיר".
