"רומן עצוב כל כך שצוחקים בו הרבה. צחוק מר ורחום, צחוק של השלמה ושל קבלת דין ששותפים לו סופר, גיבור וקוראים", כתבה סיגל השילוני-אריאלי על שיטפון, הרומן השני של יגאל סרנה.
"[...] ברומן, השני שפירסם עד כה, מספר סרנה בגוף שלישי, באינטימיות מאופקת אבל באהבה גדולה, על לאון פוגלמן, צלם חדשות סוער-מבפנים ועייף-מבחוץ, תל אביבי בכתובתו ובנשמתו, נשוי להדס ואב לבן מתבגר, שבגיל 47 נכנסת לחייו ליזה חדד, ונשארת בהם למשך שנתיים של רומן ממושמע שמתנהל בשלווה לצד חיי הנישואין, 'כבגד שפושטים בערב ותולים על הכיסא בשביל מחר'".
ברומן ישראלי מאוד, שזירות התרחשותו הן בתי קפה שמאבטח בפתחם, מלון קטן שחלונו רועד מפיגוע, השטחים הבוערים, תל אביב הנמלטת מן החרדה, משרטט סרנה את התמודדותו של לאון פוגלמן עם השיטפון הרגשי שפקד אותו בתום הרומן האסור, ביום שבעלה של ליזה חדד ראה אותם, "וליתר דיוק בשעת דמדומים חמימה שבה שמע לאון מליזה כי הכל נגמר, והתאהב בה נואשות".
בסופו של השבוע הכי חם שעבר על הארץ בארבעים-וחמש השנים האחרונות, נוסעים לאון והדס למלון ספא הררי, של בריכות מרפא ופינות של תה צמחים. את הילד השאירו אצל הוריה של הדס, עם משחק מחשב שמחלצים בו כומר משבי המאפיה הצ'צ'נית. צוף הבטיח לנצל את סוף-השבוע לעבודת שורשים, לרשום כל מה שקרה לציגלים החל בקייב, אלף שמונה-מאות וחמישים, ועד לעלייה ולתקומה בישראל: אינספור פוגרומים ומיתות משונות, אכזרית יותר ממשחק המחשב שלו.
