הכרך השישי בסדרת מחזותיו המקובצים של חנוך לוין, הכולל מחזות שכתב בשנים 1997-1995: כריתת ראש; משפט אונס; האיש עם הסכין באמצע; אלמו ורות; חרד ומבוהל.
אֶלמו ורות – מערכה ראשונה, א
ערב, חדר השינה. רות במיטה בכתונת לילה, ירכיה גלויות. נכנס אלמו, מתייצב מול המיטה, מפשיל את מכנסיו מטה, מתכונן לעלות.
רות: לאן?
אלמו: למיטה.
רות: לא תוכל.
אלמו: אבקש.
רות: לא.
אלמו: נמקי.
רות: וזו ההזדמנות לומר לך סוף סוף:
לא אהבתי אותך מעולם.
אנחנו נפרדים.
אלמו: [המום]
מה?!
[פאוזה. מרים את מכנסיו, הולך לדלת, עוצר, חוזר, מפשיל את מכנסיו, שוב מתכונן לעלות למיטה]
רות: לא תוכל, אמרתי.
אלמו: סליחה, חשבתי שחלמתי.
[פאוזה, גוהר ומנסה לנשקה על פיה. רות מפנה פניה הצידה]
רות: ומה שבייחוד לא יכולתי לסבול הוא הפה שלך הנסמך אל פי, משיב הבל חם של רקבובית נצחית מתוך הלוע הפעור אלי.
אבל מעל לכל לא סבלתי את החוצפה שהבל-פה זה מבליע בתוכו:
אני קיים! אני נושף בעולם!
אלמו: [מתיישר. לעצמו]
ומי לא חיכה כל השנים בתוך תוכו שרגע זה יגיע.
ועל השאלה: "מה פתאום היום?", אענה: "מה שקורה, חייב הרי לקרות באיזה יום!"
[פאוזה. מרים את מכנסיו, הולך לדלת, עוצר, חוזר, מפשיל את מכנסיו ועומד דום. לעצמו]
מעניין כמה זמן היא תניח לי לעמוד כך.
[פאוזה. לעצמו]
לנצח.
[רות צופה בו עוד רגע, אחר כך מתהפכת על בטנה, אחוריה מופנים אליו, ונרדמת. אלמו ממשיך לעמוד מול המיטה במכנסיים מופשלים]
