כל ארבעת חלקי היצירה המקורית משנת 1726, ללא עיבודים וקיצורים שנועדו לבני הנעורים, של הרומן מסעות גוליבר - יצירתו המהוללת ורבת הפנים של ג’ונתן סוויפט, שהיא בו-בזמן סאטירה מושחזת שנכתבה על החברה האנגלית, מסה פילוסופית אוניברסלית, יומן סיור מפוכח בנפש האדם ופנטזיית הרפתקאות יצרית, קודרת ומרנינה.
את כל אלה מאגדת דמותו של למואל גוליבר, רופא פשוט ויורד ים היודע להתבונן בעצמו מנקודת מבטם של יצורי הפלא שהוא נקלע אל מחוזותיהם. יכולת זו מאלצת אותנו, הקוראים, לחוות את מלוא השוני והדמיון שבינינו ובין אותם יצורים ולעמת את ערכינו שלנו עם אלו של גמדים עסקניים, ענקים מיושבים, מלומדים מרחפים, סוסים נעלים ועוד.
לצד התרגום המלא של יותם בנשלום, יש בספר מבחר של פירושים, מאמרים ושירים שנכתבו על הספר ובהשראתו במהלך מאות השנים שחלפו מאז פרסומו, ושתי מסות אחרית דבר מאת פרופ’ דוד פישלוב ואיילת ימיני.
מסיבות כאלו ואחרות לא כדאי להטריח את הקורא בפרטי הפרטים של הרפתקאותינו באותו אזור. די לספר שבשוטנו משם להודו הדפה אותנו סערה עזה אל צפון מערב ארץ ון־דימֶן.[1] תצפית גילתה לנו שאנו מצויים על קו הרוחב שלושים מעלות ושתי דקות דרום. שנים עשר מאנשי צוותנו מתו מחמת עבודה קשה ומזון קלוקל, והיתר היו חלושים מאוד. בחמישה בנובמבר, ראשית הקיץ במחוזות אלו, שרר ערפל כבד, והמלחים זיהו צוק סלע ממרחק מאה מטרים; אך הרוח הייתה עזה עד כדי כך, שהספינה נסחפה היישר אליו והתבקעה תכף ומייד. שישה מאנשי הצוות, ואני ביניהם, הורידו את סירת ההצלה הימה ומיהרו להרחיקה מן הספינה ומן הצוק. לפי חישוביי חתרנו כחמישה עשר קילומטר עד שלא יכולנו לחתור עוד, שהרי כבר בספינה היינו מותשים מרוב עבודה. על כן שמנו את מבטחנו בחסדי הגלים, וכעבור חצי שעה עלה משב רוח פתאומי מצפון והפך את הסירה. איני יודע מה עלה בגורלם של רעיי לסירה ושל אלו שנמלטו אל הצוק או נותרו בספינה; אני סבור שכולם אבדו.
